חרונולוגיה חסרת חשיבות

בבית שאני גר בו, בדירה, יש דג. הדג של בעל הבית.

מזה כמה חודשים אני והדג הולכים ראש בראש. ראש בראש. אני לא סובל דגים. לא בצלחת, ולא באקווריום. הוא לעומת זאת טוען שזכותו לחיות. טענתו זו מתבססת על זה שהוא חי. הוא חי והוא טוען שאסור לי לקצר את חייו, בעצם זה שהוא ממשיך לחיות.

אני כמובן מנסה בכל כוחי, בכל כוחי לגרום לו להבין שהוא טועה. כך, המים שלו הולכים ומזדהמים כל הזמן. הולכים ומזדהמים כל הזמן. אבל הוא, כאילו כלום, כאילו החלזונות שפתאום צצים בתוך המים הם משהו נורמלי, ממשיך לחיות.

כבר חודשים שפרור של אוכל לא בא אל פיו. כשנגמר לא קניתי. למה שאני אקנה? לא חושב שזה משהו שאני צריך לעשות. פתרתי את עצמי מהצורך לקנות לו אוכל.

אבל הוא, כאילו שלא צריך אוכל. ממשיך להתקיים. לא רק זאת, בהתרסה ממשיך לחיות. כל הזמן, חי וחי.

והשקט שלו, והחיות שלו, מתריסה לעומתו.

ואני נשברתי.

לפני שבועיים, החלפתי לו את המים. קיויתי שאולי השוק של העברתו למיכל קטן בזמן הניקוי תהרוג אותו סוף סוף. כלום, הדג עושה רושם חי לנצח.

חשבתי שהוא יקווה שלאחר החלפת המים הוא אולי יקבל אוכל, ואז ימות כשתקוותו תתבדה. אבל גם זה לא עזר.

לא עזר.

הוא ממשיך לחיות. כמו כלום. חי חי וקיים. דויד אולי אקרא לדג הזה דויד.

ממשיך לחיות ולהתריס שזכותו לחיות והוא צודק.

אתמול גם קניתי לו אוכל. ונתתי לו אוכל. הרבה אוכל נתתי לו. מתוך מחשבה שהוא יאכל כל כך הרבה עד שהוא יתפוצץ ואז ימות.

אבל לא דובים ולא דג. הוא אכל כל צרכו והשאיר את מה שהוא לא רצה. וכן, הוא גם לא מת.

והלקח?

כשמישהו צודק הוא לא צריך לעשות הרבה כדי להראות צדקתו. רק להתקיים. ולהזכיר בקיומו את העוול שמעשה לו. בסוף הוא יקבל את זכויותיו. לא משנה עד כמה החזק ינסה לשלול אותן ממנו.