חרונולוגיה חסרת חשיבות

אולי התכוונתי בכלל אחוות הטובעים.

בכלל סביר שרציתי לעשות זאת תוגת הנאזחים בקש.

הטובעים, שחוזרים שוב ושוב אל אותו קש, כאילו קש זה, שבו כבר נאחזנו, וחזרנו ונאחזנו, וחזרנו ונאחזנו, כאילו הוא יציל אותנו.

וכל פעם אנו נאחזים בו בחוזקה. וכל פעם אנו יודעים שהוא לא יציל אותנו.

נמשיך לטבוע. ונמשיך להושיט יד לעבר הקש. והקש יהיה שם בשבילנו. ואנשים ימשיכו לזרוק לנו קשים. כדי שנמשיך להושיט ידינו אליהם. כשריאותנו מתמלאות במים. וכך ריאותנו יתמלאו וידינו תהדקנה את האחיזה באותו קש.

ונטבע.

והקש יטבע איתנו.

עד שתתפרק ידינו, או אז ישתחרר, יצוף לקראת אובדנו החוזר, אובדנה של נפש תאומה לנו.

נפש טובעת כשהיא אוחזת בקש.

ושכנמצא נפש תאומה זו. זה יהיה מאוחר מדי.