חרונולוגיה חסרת חשיבות

זה היה אחרי כבר די הרבה זמן. יותר מדי זמן, מספיק זמן צריך היה לחלוף. אבל היא עדיין נשארה במוחי, ברוחי, בנשמתי. למרות שכן, חלף המון זמן. איזה שנתיים, אולי אפילו יותר. אבל מדי פעם הייתי מהרהר בה. חושב עליה, על הזמן שלנו יחד, כמה טוב היה לנו יחד, היה טוב. אבל נגמר. בגללי, בגללה, זה לא משנה. או שכן משנה, אבל נגמר נגמר, מה זה משנה. ונגמר מזמן גם.

אבל מדי פעם, הפרידה ממנה לכאורה התאוששתי ממנה. בייחוד שזה היה בגללי. אני יזמתי. או שהיא יזמה, מה זה משנה כבר. הפרידה הייתה מזמן. לפני שנתיים. לא ממש שמרנו על קשר. פעם אימייל, פה, שם, לא ממש שמרנו על קשר. כי הפרידה הייתה מזמן. ובכל זאת, גם קשר רציני לא היה לי אחריה. לא בגללה, ברור שלא. בגללי. מה זה משנה בכלל.

ועכשיו, פתאום היא שוב הציפה את מחשבתי. אז חשבתי, למה לעזאזל לא. ויצרתי איתה קשר. סתם, לשאול מה שלומה. היא בסדר, היא ענתה, ואם אתה רוצה לשמוע עוד, תטלפן. זה נשמע מבטיח. אולי היא שכחה שנפרדנו. בגללי. ברור שבגללי. ואולי נוכל לחזור. נשמע כאילו היא רוצה שנחזור.

ולכן, בלב חושש, בגללי, רק בגללי, אבל גם מלא תקווה, טילפנתי אליה. בטלפון היא כבר הייתה יותר מבסדר. היא הייתה מצוין. היא עומדת להתחתן עוד כמה זמן. ומאחלת לי כל האושר בעולם.