כיון שמדינת ישראל, עם ישראל, ארץ ישראל והטבע הישראלי שייכים לנו, יצאנו אל הטבע.
טוב, אתם יכולים לתאר לעצמכם שהכוח הסוכנותי שנתתי לעצמי קצת שיקרי כאן. נגררתי, נסחבתי, הוסעתי אל הטבע. מצאנו את עצמנו בפינת ירק יפיפייה, כעץ שתול על פלגי מים, רק בלי הכ'. העץ באמת היה שתול על פלגי מים. הפסטורליה איימה להקיף אותנו מכל הצדדים.
איך שהגענו מייד אצנו להקים אוהלים. גם זה שקר מתועב. יש גבול, אתם יודעים, אני אמנם מוכן לצאת לטבע, אבל לישון בו זה כבר מעל לכוחותיי. אז אחרים הקימו אוהלים עוד הרבה לפני שהגענו לשם, הם אוהבים לישון בטבע. הם אוהבים טבע. הם אוהבים. נשמע מושלם לחג האהבה.
העץ, פיכפוך המים בנהר, הכלב המתרוצץ, המדורה שמתחילה לבעור, הירח המלא שאי אפשר לראות אותו בגלל שהעץ השתול על פלגי מים מסתיר אותו, הבחורות הנאות בשמלות לבנות שמתחילות להגיע כדי לרדוף אחרי הבחורים בגורן (אני אחד מהם מקווה להיות רדוף ולהיתפס), מה יכול להיות מושלם יותר מתמונה זו? מה כבר יכול להרוס תמונה זו? איזה כוח בעולם יכול להפריד בין עם ישראל שנמצא בחיק הטבע, בחיק אדמתו, מולדתו ההיסטורית, וחוגג בה חג לאומי רב שנים לבין הגשמת מטרותיו?
הם הגיעו לבושי שחורים. (כי הלילה ששב ואלינו יורד צובע שחור את כולם). צבע שמייד הזכיר לנו מראות נשכחים, ולא לחינם הזכיר לנו מראות קשים. למי שייכים הרכבים בחוץ? תעודות זהות בבקשה. הם שאלו באדנות כוחנית ולא מתפשרת. התחושות הקשות החלו לבצבץ בקרבנו. באים לגרש אותנו מאדמתנו, ממולדתנו, אליה נקשרנו כל כך. והרי היא שייכת לנו. אמרנו להם את זה: "הטבע שייך לכולם, הוא שלנו, אז למה אתם מגרשים אותנו מכאן?" לובשי השחורים לא התרשמו. אנו, שישבנו במקום אליו גלה, בו התנחל, שבט דן לאחר שגורש משטחו על ידי המואבים בימי שפוט השופטים, דבר המעיד עד כמה זכותנו להיות במקום זה צודקת, אנחנו לא נזוז מפה! יהודי לא יגרש יהודי! זוהי ארצנו ויש לנו זכות להתנחל, להקים אוהלים כאבותנו הנודדים במדבר ולישון בכל חלק בה.
"אסור לכם להדליק אש, לבנות אוהלים ולישון שנת לילה, זוהי שמורת טבע!" טענו האנשים בשחור. תעודות זהות הם דרשו, ובואו איתנו. חלקנו הלכו עימם. חלקנו האחר נשאר על מקומו והחל לתכנן את המחאה הציבורית המוצדקת שלנו. הפנאטים בתוכנו כבר החלו לחמם את השמן, הייתי רעב וכבר פינטזתי על הצ'יפס שיחומם בשמן.
לאחר דין ודברים המצב החריף, צעקות הוחלפו, ידיים החלו להתרומם, אבל אז כמו משום מקום הגיחה התפיסה שכולנו עם אחד. כולנו עם אחד. בחיבוקים ונשיקות התנפלנו על הפקחים ההמומים, אמרנו להם שאנחנו יודעים שהם רק עושים את עבודתם, והפצרנו בהם לסרב פקודה. הסברנו להם שרק רובוטים ממלאים פקודה "חייל, פקח, סרב פקודה". אולם הם כאגוזים קשים לפיצוח הבהירו לנו שלא, שטח משוחרר מבני אדם לא יוחזר, ולכן עלינו לפנות ומייד. אבל חושך, לילה, אין לנו לאן להתפנות, לא הכינו לנו בית מלון, אין לנו לאן להתפנות. טיעון זה לא הרשים ערלי לב אלה. אתם צריכים להתפנות.
בבכי קורע לב התחלנו לערום את חפצנו, לא נקרע את העם על כך, אבל כן איזה בגד שנתפס בעץ שלא ראינו בחושך. אפילו לא קריעה במקום אסטרטגי. התחלנו במלאכת הפינוי.
וכך, סחבתי כסתות, כריות, ציוד ביתי ומשרדי. הפקח ערל הלב השתומם: "מה, גם לכאן הבאתם ילדים ותינוקות והתחלתם להשתמש בהם ככלי ניגוח אנושי." "חס וחלילה" עניתי לו. "אין לך מושג כמה אתה צודק כשאתה אומר חס וחלילה" ענה לי הפקח.
כך, יצאנו מהטבע, בתור של אנשים אבודים, שלא התכוננו לכך. עד השנייה האחרונה האמנו שהפינוי יידחה, שגזרת שמיים תבטל את דרישת הפינוי, שהפקחים ייתנו לנו לישון שם שנת לילה. אפילו המסתננים חשבו כך. אבל, הרשויות הפגינו נחישות ורגישות, ואנחנו נכנסנו למכוניות. כך החלה הנסיעה בתור מכוניות ארוך. הנוסעים אל הלא נודע שמחכה לנו אחרי הפינוי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
