חרונולוגיה חסרת חשיבות

המחשבה הראשונה שתוקפת אותי בכסא הנדנדה היא שוב אותה שאלה שמסמנת אולי יותר מכל את כשלון המדינה.

הייתי רוצה לעשות סקר ולשאול: האם אתה חושב שחייך יהיו טובים יותר או טובים פחות מאלה של הוריך. הדור האבוד, דורי, יענה שחייו יהיו טובים פחות מאלה של הוריו. רבים אצלנו יחיו פחות טוב מהורינו. ולא שנחיה רע, אלא נחייה פחות טוב מהורינו. רעיון הקידמה נכשל כאן לגמרי. רעיון השיפור שהמדינה אמורה להוביל אותו למען אזרחיה גם הוא לא מתקיים כאן.

השולחן שאני יושב אליו הפעם מלא בתבלינים. אורגנו בעיקר, שמדגדג בקצה אפי, זה יכול להיות מעניין. והמחשבה על, טוב האורגנו מוביל להתעטשות, רעיון חוסר התוחלת שבקידמה מוביל למחשבה הנוספת, זאת על הסידרה שרציתי לכתוב כבר הרבה זמן. סידרת פוסטים הפעם, על האנשים המעניינים בעולם. אותם אנשים שנראה כמו ננטשו על ידי העולם מזמן. אותם אנשים שחיים, ממשיכים לחיות, חיים ולא ברור מה קורה אצלם, מה משתנה בחייהם, מעין קביעות מדהימה שמובילה לשום מקום. ואני מחליט שבסיום הזמן הנוכחי שלי בגליל אכתוב לפחות על שניים מאנשים מעניינים אלה. האנשים המעניינים בעולם. אבל כרגע, אני צריך להתמודד עם בעית התבלינים ובעיית הנעליים שכבדות על רגליי. אז אחלוץ נעליים, אעביר את התבלינים לשולחן אחר, למקום אחר, כי אין כאן שולחן, ואולי אחזור להתנדנד עוד קצת בכסא הנדנדה. לבריאות.