בנסיעה באוטובוס ראיתיו פעם ראשונה, או אולי אז שמתי לב אליו בפעם הראשונה. ילד צעיר שעבר טראומה קשה, עובר טראומה קשה, זה המצב בו אני נמצא כרגע. אני לא מוצא את הקלמר שלי. קלמר בצורת נעל, אדומה או אולי לבנה, אדידס שכזאת, והוא איננו. אני בפניקה. והוא יושב שם לידי, מנסה להרגיע אותי, תירגע, זה קורה, אתה בטח תמצא אותו, אולי שכחת אותו בכיתה. הוא ישב, ולאורך כל הנסיעה ניסה להרגיע אותי.
נסענו יחד לאורך כל הנסיעה כי הוא עבד בקירבת ביתי. כך, כשמכרנו תוצרת מקומית מהגינה שלנו, הוא היה זה שצחק עלינו. ישבנו ליד מקום עבודתו עם קרטון ובו מיטב התוצרת, וניסינו למכור תוצרת זו במחיר סביר לעוברים ושבים. הוא בא אלינו, שאל, התלוצץ, הקניט, הכל ברוח טובה. הוא היה שם.
גם היום, עשרים שנה אחרי אותם מאורעות הוא עדיין שם. שיערו הלבין במשך עשרים שנה אלה. צורתו החיצונית כמעט ולא השתנתה. גם היום, כשאני חולף ברחוב בדרך לבית הוריי הוא עדיין שם. עושה את אותה עבודה שעשה לפני עשרים שנה. סביר שגם לפני עשרים וחמש שנה. מרוויח אותו דבר, אולי פחות, אולי יותר.
היום כבר אין ילדים שבאים ויושבים ליד תחנת הדלק שלו ומוכרים חצילים. היום מן הסתם יש עדיין ילדים שמאבדים קלמרים באוטובוסים בהם הוא נוסע למקום עבודתו. אותו מקום עבודה אליו הוא נוסע מדי יום ביומו במשך עשרים וחמש השנים האחרונות לפחות. מקום עבודה בו הוא ממלא דלק במכוניות שנכנסות, נשארות מספר דקות ונוסעות. לעתים הוא נותן להם גם עיתון כשהם מתדלקים. ממלא דלק, אולי בודק שמן לחלקם. וכך הוא עושה זאת יום אחרי יום, יום אחרי יום, במשך עשרות שנים.
אני חולף על פני התחנה, והוא עדיין שם. היו מי שהיו רואים בזה תמונה מנחמת. אותי זה לעתים מקומם, לעתים מחזק. מחזק את התחושה שהדיבורים על קידמה מגוחכים. המתדלק בתחנה שלי לא מבין על איזה קידמה אנחנו מדברים. בחייו שלו כמעט דבר לא השתנה, כבר עשרות שנים הוא מגיע לתחנה, מתדלק והולך. שום התקדמות, שום שינוי, אולי מספר הדלק עלה מ85 ל96. לו קידמה זו לא ממש משנה. אולי המכוניות גדלו, אבל גם קידמה זו לא משנה לו. הוא חי את אותם חיים. חיים קבועים, מסודרים, חסרי תוחלת, אותי לפעמים הם מייאשים. אבל אני לא הוא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
