בשר כל כך הרבה בשר. כל כך הרבה בשר יש מסביב. עד שהוא נראה אותו דבר. בכלל בא לי כבד. כל כך הרבה שנים לא אכלתי כבד. המון שנים לא אכלתי כבד. בטח פחות שנים ממה שאני חושב. פעם אכלתי כבד באמריקה. זה הרבה יותר קשה ממה שחושבים. לאכול כבד באמריקה. הם לא אוהבים לאכול איברים פנימיים האמריקאים. וכבד, כבד זה איבר פנימי. אבל פעם אכלתי שם כבד. חגגתי יומולדת עם מישהי. אוי, המישהי הזאת. מצחיק. בכבד יש המון בשר. המון בשר? לא, בכבד יש המון ברזל. ברזל זה בעצם כוח. זה ההמוגלובין שזורם בדם ונותן לנו עוצמה. זה וסוכר. המוגלובין וסוכר. המוגלובין זה בעצם החמצן שמגיע לנו למוח. הברזל אישכהו קושר את החמצן בדם טוב יותר, ולכן ברזל כל כך חשוב. יש הרבה ברזל בכבד. יש גם הרבה כולסטרול. לכן ברזל, לא, לא ברזל. לכן כבד לא מאוד מומלץ. לכן גם אני לא אוכל אותו כמעט. כבר שנים לא אכלתי כבד. טוב, נו חוץ מכבד קצוץ. כבד קצוץ אוכלים כל פסח וכל ראש השנה. יש חוקים. יש חוקים. מחקים. מחכים. מחכים לטלפון שיצלצל. אני מחכה לטלפון. לא, הפעם שום דבר לא רומנטי. אלא אם כן יש לכם תפיסות רומנטיות מעבר לסיפורי האהבה המקובלים כאן. תפיסה רומנטית של מלחמת בני אור בבני חושך, של מאבק הטובים ברעים. הטובעים ברעים. טובעים. הם ממשיכים לטבוע. עושה רושם שכולם הפסיקו לטבוע, התחילו לצוף. חרא צף על פני המים. וכושים שמתו לפני כמה ימים בניו אורלינס. איך לא סבלתי את אמריקה. לא, לא רק בגלל שאי אפשר להשיג שם לאכול איברים פנימיים. יש היגיון בלא לאכול איברים פנימיים של חיות. למשל לאכול מוח נשמע לי מזעזע במיוחד. מבחיל. גם לאכול לשון. אני לא אוכל משהו שהיה בפה של מישהו אחר קודם. אוי, הלצה בת מאתיים. בת מאתיים. בנימה הנכונה היא משעשעשת. הנימה הנכונה לא קיימת כרגע. נו, תצלצל. כל כך הרבה תלוי בטלפון הזה. תצלצל. לעזאזל. אין נימה משעשעת. בימים אלה אין שעשוע, אולי באיזה תגובה או שתיים שאני כותב. אולי באיזה חיבור בין בשר לכבד, בין כבד לדם. בין דם להמתנה. לנס שיגיע. אולי תפסיק כבר לצטט את אותם שירים של ליאונרד כוהן כל הזמן.לא נמאס לך. כל הזמן אותם שירים. אבל כל הזמן אני מחכה. לנס. שיגיע. רק מלחמה אם תבוא אם תבוא. גם את ברי כבר ציטטתי. אבל כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. כל מה שכתבתי כבר כתבתי. לופ לופו לופא קדוש. יש הצלחתי לצאת מזה. זה באמת היה אחד הקשים שהיו לי. הלופ. זה באמת משפט שאם חוזרים עליו אי אפשר ל צאת ממנו. כי הוא בהכרח נכון. והיום כשאני כבר לא מוצא מאחזים של נכונות יותר בשום מקום, שהכל נראה כמו משחק שמתוכנן שנפסיד בו, שאפסיד בו, שאי אפשר לנצח בו. משחק שאתה נלחם כדי להשיג משהו שרק יוביל אותך להפסד גדול יותר בשלב הבא. בו ההתקדמות שלך בשלב הזה מובילה לכך שאת השלב הבא תתחיל בנקודה גרועה יותר. נסעתי אם חברה. שאלתי אותה, תגידי, את חושבת שתגיעי לרמת החיים של ההורים שלך? ברור שלא. קידמה. קידמה. קידמה. יש את הסידרה שאינ רוצה לעשות. לא טלוויזיה. סידרה של פוסטים. על אנשים שאני מכיר. האנשים המעניינים בעולם. כך אני רוצה לקרוא לסידרה. אולי אם אני אכתוב עליה אולי אצליח אולי אצליח לכתוב אותה. עוד משפט כזה מוזר. קצת פחות מהקודם. ושאלה לסיום, מי יודעת על איזה בשר אני מדבר? ומי יודעת על איזה שיחת טלפון אני מדבר. ומי יודעת מה אני צריך לקנות מחר? ומי יודעת איך אקנה את זה מחר. ומי רוצה לבוא איתי לקניות מחר? ומי רוצה לעשות לי ילד. שיחיה בעולם תפלצתי שבו אין שום קשר בין שום דבר. חוץ מבין כבד לברזל, בין ברזל לדם, בין דם לחמצן, בין החמצן למוח. והמוח, המוח הוא זה ששולט בי בדרך כלל. אחרת מזמן הכל היה מתנפץ. בקול דממה דקה. אוי, אוקסימורון לסיום, איזה אושר גדול. אידיוט.
(אני ממש לא זוכר מתי כתבתי את זה. אני אפילו לא זוכר אם פרסמתי את זה כבר.)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
