חרונולוגיה חסרת חשיבות

היום בטעות, כיוון שאין ערוץ 10, הגעתי לערוץ הראשון בשעה 19 בערב.

להפתעתי לפתע, משחק כדורסל. ואללה. מכבי תל אביב משחקים.

יורם ארבל השדר.

סרוסי המאניק באולפן כנראה, לא נסע איתו לוילנה. זכותו, הרי הם אנטישמים ממילא.

אבל יורם ארבל משדר את המשחק.

מישהו חייב להגיד את זה. אי אפשר לראות משחק כדורסל שיורם ארבל משדר. בטח לא של מכבי תל אביב. או לחלופין, חייבים להנמיך את עוצמת הקול. אבל אז זה גם די משעמם.

זריקת שלוש מלווה במילות השדרן: "שייכנס, שייכנס!!!"

כל שריקה נגד מכבי מתקבלת בתמיהה של השדר. כל שריקה בעד מכבי היא צודקת.

חצי מהלך כדורסל של מכבי מתקבל בהתלהבות.

מכבי הם הטובים באופן טוטלי. האכזבה מטעויות הקבוצה היא כמעט פשע נגד האנושות מבחינתו של ארבל, או לפחות פשע נגד עם ישראל.

אבל, אנחנו לא בשנות ה70, גם לא בשנות ה80. למדנו שאפשר לשדר ספורט בצורה קצת יותר מאוזנת. בלי להתאכזב מכל טעות של הקבוצה שלך, בלי להחזיק לה אצבעות בצורה כל כך בוטה, שלא נאמר ילדותית ("שייכנס"???).

אפשר לשדר ספורט כמקצוען. לא כאוהד.

ברחתי לפני המחצית, למרות שיכולתי לראות עוד קצת.

זה פשוט היה סבל בלתי נסבל.

הסוף היה טוב מבחינתי. רק חבל שלא צפיתי עד הסוף. מן הסתם קולו הנשבר של השדר עם הפסד הקבוצה שלו היה הופך את כל הסבל עד אז לאירוע ששוה צפייה. או שלא.