חרונולוגיה חסרת חשיבות

לפעמים המאה התשע עשרה קופצת חזרה לביקור פה אצלנו ממש.

ככה היא קפצה אליי היום.

מביטה אלי בפרצוף שחום של איש ש 

איך נכנה אותו?

ובכן, יש היכנוהו כושון, אחרים יגידו כושי, יש שיאמרו כושי סמבו, כושי אפריקאי, אמריקני אפריקאי, שחור עור, כהה עור, שחור, אתיופי.

בקיצור, פניו של כושי ניבטים אליי מהפוסטר. שיניו הצחורות כחלב עגל בן יומו מבהיקות. כולו אומר אור ואושר. נהרת אושר על פניו, כנהר הנילוס ביוצאו מאגם ויקטוריה ממש.

כושון זה לבוש בצורה מעניינת. הוא לובש חליפה. לא, זוהי אינה חליפה עיסקתית סטייל ג'ורג'יו ארמאני, אפילו לא איב סן לורן או שמא פולו, גם זה לא. החליפה מהוהה משהו. שחורה שכזו. שמרנית עד מאוד, כך לפחות היא נראית לי. גם החולצה הלבנה שמתחתיה אינה תואמת איש עסקים, בוודאי לא תואמת כושון מצוי. הן מזכירות יותר לבוש של

כן, חרדי. החליפה השחורה והחולצה הלבנה תחתיה נראית דומה, דומה מדי, כאילו איזה אברך צעיר השאיל לכושון הזה את החליפה הזאת. עשה לו טובה, הרי הכושונים לרוב לובשים בגדי הטבע עצמו, או אולי איזה עלי עץ התאנה, אבל ודאי שלא חליפה שכזו.

וכך, פרצופו של הכושון המחייך ניבט אליי כשהוא עצמו חנוט בחליפה זולה עם עניבה מכוערת.

הכותרת ליד כושון זה אומר הכל. "מבית המלוכה, לדרך התורה".

כן, הכושון שלנו היה נצר לבית מלוכה אפריקאי כזה או אחר, אבל גם הוא ראה את הדרך הנכונה, דרך התורה, דרך האמת, הלא היא דרכו של האל שלנו, היהודי, החמוד, הרחום, החנון. שלנו, גם הכושי הודה שהאל שלנו הוא הוא האל האמיתי. גם הוא גילה את האור, ראה את הדרך, הבין את המציאות כפי שיש להבינה.

אל כך נהלל ונשבח גם את הכושי, אבל בעיקר נקלס ונעלה את אלנו הטוב והמיטיב, האחד והיחיד.