זה קורה כל פעם, כל פעם כמו שעון.
אני, אני תוהה לעצמי, האם זה אני או שהעולם עקום. עולם? נמזער זאת קצת. נקרא לזה פאב. נקרא לו הפאב החביב עליי, הפאב הקבוע שלי.
זה קורה כל פעם, כל פעם כמו שעון.
אני נכנס לפאב הקבוע שלי, כן יש לי פאב קבוע. אפילו המנהל כבר יודע שאני קבוע. מה זה קבוע? פעם בשבוע, פעם בשבועיים, לא פחות מפעם בחודש. גם השעות שלי קבועות לקראת שמונה בערב. לנצל את ההאפי האור, ליהנות מהשתייה השנייה חינם, מההנחה היפה על התפריט. כבר הספקתי לאבד שם ארנק איזה פעם או פעמיים, לשבת על הבר עם אבא שלי כשהתקלקל התנור. אפילו הברמן הראשי מכיר אותי. מכירים אותי. כולם מכירים את שמי. אפילו פעם נכנסתי לויכוח סוער עם הברמן, ואחרי זה המנהל גם הוא התערב בויכוח. חשש אל, לא זרקו אותי מהפאב הקבוע שלי, זה היה לפני שהתחלתי לשתות באותו ערב.
כן, ככה זה פאב קבוע, מקום בו כולם מכירים את שמך.
אז אני מגיע פעם בשבוע או שבועיים לפאב הקבוע שלי. או אז אני מתחיל לעיין בתפריט. התפריט עשיר. די הרבה מאכלים, שחלקם הגדול מובן שאיני אוהב. פעם היה שם קלצונה גבינות. זה היה המאכל הקבוע שלי. אבל אז שינו את התפריט, והקלצונה גבינות נעלם. לא ראיתי בזה משהו אישי. בכל זאת, אני לקוח נאמן, ולכן שמרתי אמונים לפאב למרות שהם הורידו את המנה החביבה עליי מהתפריט. (כולירות!!!)
אז מה נשאר? ובכן: מגוון מאכלי ים, שעל שום צורתם איני אוכלם; כל מיני סלטים שאין איש מבין מדוע שיאכלם אדם בפאב; מנות עיקריות יקרות בצורה מוגזמת, אפילו עם ההנחה של העשרים אחוז בהאפי האור; מנות ראשונות מוזרות, מישהו אכל אי פעם כבד קצוץ בפאב; רביולי שבכל אחד מרטביו יש פסטו, דבר ירוק ומגעיל; כל מיני סנדביצ'ים שמגיעים עם כל מיני רטבים מוזרים, ועם סלט, דווקא אופציה נחמדה, אבל סנדביץ' יש לי גם בבית; שפע מאכלים מקסיקניים שמבוססים על קמח תירס, ואת דעתי על התרבות הדרום אמריקנית ועל היותה מפגרת בגלל קמח התירס הבעתי כבר מספיק פעמים. כך נשאר אני עם מגוון מצומצם למדי של מאכלים שבסופו של דבר מסתכם ב:
"אני אקח את השניצלונים בבירה."
מלצר/ מנהל/ ברמן: "אויש, אתה לא רוצה מנה קצת יותר מעניינת? זאת באמת מנה משעממת מאוד. את ההמבורגר שלנו ניסית כבר?"
כן, כן. את ההמבורגר ניסיתי כבר. לא בא לי המבורגר, ממש לא בא לי המבורגר. כן, גם את הסנדביץ' ניסיתי כבר, האמת הוא היה מאכזב. גם הקבבונים, קופים מיוחדים המתחילים בק', ניסיתי כבר ולא מאוד נהניתי, ואפילו שניצלוני הגבינה היו בינוניים למדי. בואו נודה בזה, אוכל בפאב לא יהיה גורמה.
או, הערת אגב. מזמן לא כתבתי עם הערות אגב.
ובכן, דמיינו לכם עולם אלטרנטיבי. כן, כן, עולם אלטרנטיבי. אתם נכנסים באותו עולם אלטרנטיבי לפאב. כן, זה די דומה בין העולם האלטרנטיבי לעולמנו אנו, אין ספק. ואז בתפריט הפאב אתם מחפשים המבורגר. אין. בעולם האלטרנטיבי לא קיים המבורגר. במקומו יש עוף. עוף! לא סתם עוף, עוף ברוטב מוזר שכזה. חצי עוף, חזה וכרע ברוטב מוזר מוזר. פפריקושקוש. שזה שילוב יוצא דופן של פפריקה וקושקוש, שילוב הבלקן והמגרב. אכן, עולם דמיוני לחלוטין. כולנו יודעים ששום טוב לא יכול לצאת משילוב של הבלקן עם המגרב (אולי חוץ מפוליקר וגם זה שנוי במחלוקת), אבל עולם אלטרנטיבי. טוב, אתם ממשיכים לדפדף בתפריט ומה אתם מוצאים? פלטה. אוה, פלטה, נפלא. אתם מחככים ידיכם בהנאה לקראת הפלטה, ואז אתם קוראים פלטת מעדני חצילים. גוואלד! אתם צועקים. פלטת מעדני חצילים? והרי מעדני חצילים זהו אוקיסמורון.
נכון שעולם אלטרנטיבי שכזה נשמע הכל חוץ ממשהו שיכול להיות קיים במציאות? ובכן, פאב שכזה קיים במציאות וגם אליו הלכתי!!! מובן שאני הזמנתי באותו פאב:
"שניצלונים בבירה."
כיוון שזה לא היה הפאב הקבוע שלי, ושם לא יודעים את שמי, הרי ששם המלצר/ הברמן/ המנהל לא ענה לי:
"אבל זה משעמם."
אבל בפאב הרגיל שלי זה כן מה שעונים לי. (איזו חזרה חלקה לסיפור הראשי!!! נפלא).
ואז אני משיב למנהל/ ברמן/ מלצר בפאב הקבוע שלי: "זה מה שאני רוצה."
המלצר/ מנהל/ ברמן הולך לו זעוף לדרכו, כיוון שהוא מעדיף אנשים קצת יותר מלאי חיים ומעניינים בפאב שלו. לא עוד אנשים משעממים שמזמינים שניצלונים בבירה. שאנשים יהיו גברים, יקחו את ההמבורגר. או חסילונים, או רביולי במילוי בטטה ברוטב פסטו. אבל לא למען השם את המאכל המשעמם בעולם הקרוי שניצלונים בבירה.
אני, לעומתו, מוציא את זעמי על שותפתי לשולחן או לבר, תלוי איפה אני יושב. שותפתי מתחילה לסבול. כי בעצם, אם זה כל כך משעמם, אז למה זה מופיע בתפריט? אני מתריס כלפיה בזעם. למה שמאכל משעמם וסטנדרטי יופיע בתפריט? הא, תגידי לי! אני תובע ממנה. שיעיפו אותו מהתפריט ונראה מה יקרה? במקום להתלונן על זה שאנשים לוקחים כל הזמן המאכלים המשעממים האלה, פשוט שיקחו מהם את האפשרות להזמין שניצלונים בבירה. נראה אתכם, גברים גדולים. בואו ותראו לי שאתם יכולים. זה לא חוכמה להיות
חוץ מזה, בפאב אוכלים מאכלי יד, ושניצלונים בבירה ידועים כמאכל שכזה, אז למה לא לאכול אותו. עדיין אני לא נרגע, ואני ממשיך.
חוץ מזה, כן, אני יודע. אני איש משעמם. אני איש משעמם. בואו נחזור על זה כולנו יחד, אני איש משעמם.
אבל בעצם, בעלי הפאב רוצים שאני אהיה משעמם. הם רוצים שאבוא ואחזור ואשוב ואגיע בשנית, ובשלישית, וברביעית, ובאופן קבוע לפאב, כמו שאני עושה. והרי מי שמגיע באופן קבוע לאותו מקום, שוב, ושוב, ושוב, ושוב, ושוב ושוב הרי הוא אדם משעמם למדי, האף אין זאת? אבל הם נבנים מהשעמום שלי, אז מדוע שאני נוהג כפי שאני, בדרך המאוד מאוד נוחה להם, מדוע הם מקשים קושיות ומערימים עלי קשיים?
אני אדם משעמם שהולך כל פעם לאותו פאב, יושב כל פעם כמעט באותו מקום, ומזמין כל פעם את אותו מאכל.
כזה אני. איש משעמם. משעמם. משעמם. משעמם.
אבל אם אפשר, אם מותר גם לאדם משעמם לבקש משהו. אז הנה, לאדם המשעמם שלפניכם יש רק בקשה קטנה אחת אל הברמן/ המנהל/ המלצר: תשמעו, אני לא נוהג להגיד שהאוכל די בנאלי, שרוב המאכלים בתפריט לא משהו, שאתם יצורים שעסוקים להיות מאגניבים ולא ממש מצליחים, שהתסרוקת שלכם מזמן צריכה שיפוץ, הבגדים כל כך אייטיז, כאילו שיואוו!!!, השיניים ראוי שיולבנו, העיניים ייצבעו בכחול, השיער, אוי השיער, אוי השיער.
לא, את כל זה איני נוהג לומר. אני לא נוהג להגיד לכם את החסרונות שלכם בפרצוף. אז אני משעמם. בסדר. האוכל שאני מזמין משעמם. בסדר. אבל אני מאוד אשמח אם לא תמשיכו להגיד לי את זה בפרצוף. אני את המגבלות שלי מכיר. לא צריך שתזכירו לי אותן שוב ושוב. ושוב. ושוב. תודה.
ובתיאבון.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
