חרונולוגיה חסרת חשיבות

oh yea,

יש משהו מדכא מגוחך ונלעג לראות טלוויזיה ואת הפסקות הפרסומות עכשיו בערוץ 10.

אני לא מתכוון לנמק על כל אחד בנפרד.

אבל, אותו אדם שמן שאומר בקדימון "אני הולך להיות כוכב". האם הוא באמת חושב ששמנותו מזיקה לו? ברור שלא, הרי הוא הגיע לטלוויזיה בזכותה. ניכר שכל רצונו הוא להופיע בטלוויזיה, להיות כוכב. לא איכפת לו להיות רזה או שמן. העיקר להיות כוכב. הצליח לו. הצליח לנו.

זה המסר המגוחך והמעצבן שהערוץ הזה מעביר בימים אלה, הופעה בטלוויזיה ולא משנה במה ולמה היא המטרה בפני עצמה. לכן גם הם החזירו מהבוידם את מי רוצה להיות מיליונר. זוכרים תוכנית ארכאית של שאלות ותשובות עם יורם ארבל שיוצא לכולם מכל החורים כשהוא משדר את מכבי כאילו נתקענו בשנות ה1970. אז ערוץ עשר החליטו להחזיר אותו לאותה תכנית מאמצע שנות ה90. למה? כי אנשים פשוטים מופיעים שם בטלוויזיה. זה נותן להם פתח להיות כוכבים. אתה יכול להיות שמן וכוכב. אתה יכול להיות ידען וכוכב. אתה יכול גם לא לדעת כלום ולהיות כוכב. גם אז אתה יכול להופיע אצל יורם ארבל במיליונר.

או לחלופין ב"מזימה". לא ברור לי בכלל מהי הסידרה הזאת. כן, כשרואים את הקדימון זה נראה ממש כמו פספוסים דרמטיים במיוחד. לוקחים אנשים פשוטים ועובדים עליהם. אולי עובדים עליהם ברמה גבוהה. אולי לא. ייתכן שזה מלמד הרבה על ההתנהגות האנושית בחיי היומיום במצבי לחץ. זה כמעט מענין. אבל למה לביים את זה? הרי זה קיים כל הזמן. רק צריך לדעת איפה לחפש. אה כן, גם התכנית הזאת נותנת לאנשים הפשוטים להיות כוכבים. הם מופיעים ארבעים וחמש דקות תמימות, או כמה שזה לא יהיה, על המסך הקטן. הרי הם כוכבים. אפילו אם מתעללים בהם ועושים להם דברים משונים, מראים אותם בצורות שונות ומשונות ובהתנהגויות ביזאריות להפליא. בעצם זה היה כבר באמריקה עם fear factor.

אבל אולי זה מגיע לנו. בעצם זה בטוח מגיע לנו. כוכבים אמרנו כבר. אנחנו רוצים להיות כוכבים. אנחנו שואפים אל הכוכבים. ריגן מת אבל הוא ידע על מה הוא מדבר. מלחמת הכוכבים. כוכבים מתפוצצים.

יש בזה משהו נלעג שמגחיך או אולי מביא לשיא את הפרובינציאליות הישראלית, שהיא חלק מהפרובינציאליות האנושית, שמופע זיקוקין דינור סותם את כל אזור המרכז.

כבר כתבתי בשנת המילניום, או אולי חשבתי שכתבתי, שיש משהו מעורר רחמים בכך שרוב העולם מקבל את פני האלף השלישי בהמצאה שהומצאה באלף הראשונה - זיקוקין דינור. משהו מעורר רחמים. לא התקדמנו כל כך הרבה כפי שאנחנו חושבים. אם האטרקציה הגדולה של יצירת צבעים מתעופפים בשמיים שמשתלבים זה בזה היא הדרך הגדולה ביותר בה אנחנו מפגינים שמחה וזהו גדול ההישגים שלנו, זה אומר משהו עלינו, כמין אנושי. לא לחינם עשרות חתונות ישתמשו בטריק מעורר הרחמים הזה, שמנסה לחכות תופעת טבע שלרוב איננו מחבבים - ברקים. אז כך אנחנו חוגגים עם הארת השמיים בצבעים. ובפרובינציה הישראלית שחצי מדינה עוצרת את נשימתה או לחלופין נוסעת לעיר הגדולה כדי לראות את ההמצאה שהומצאה לפני שני מילניה במופע הגדול ביותר אי פעם ביקום, פלא שאיש לא מצליח לנסוע במכונית.

אגב, אנשים בחיפה, יותר נכון איש בודד בחיפה, אני, לא שמעתי כלל שעומד להתקיים מופע זיקוקין מרשים שכזה עד היום בצהריים. גם לא הבנתי למה לעשות אותו יום אחרי ל"ג בעומר, חג האש היהודי, אחד מהם כלומר. אבל החליט מי שהחליט, ליידע את הפרובינציה החיפאית הם לא ממש יידעו, וכך האירוע הגדול ביותר במזרח התיכון חלף מעל ראשי עד שקראתי שכל מרכז הארץ פקוק בגללו. כן, ככה זה כשמישהו מנסה להיות גדול ממה שהוא, לרוב זה מסתיים כך.

לרוב, מי שלא מעורב בזה, בגלל שהוא כל כך פרובינציאלי שהוא לא שמע על זה, רק מרוויח. לא לחינם יש יתרונות בפרובינציה. החיים בה לרוב מתנהלים בצורה נורמלית.

אז מי שרוצה להיות כוכב, בין אם הוא שמן, ידען, או סתם אולי רוצה לראות כוכבים, סופו שהוא נתקע. אולי זה בגלל שאני רואה יותר מדי טלוויזיה. אולי זה בגלל שאני רואה פחות מדי טלוויזיה. אני לא רוצה להיות כוכב. לא רוצה לראות כוכבים. לא רוצה לראות את החיקוי האנושי העלוב לכוכבים. מעדיף לא להיתקע בפקק. לנסוע בכביש השקט והפרובינציאלי שלי. אולי הוא בסופו של דבר יוביל אותי לאנשהו, למקום אחר, בלי כוכבים, בלי התרגשויות מזויפות שמצטלמות היטב. אבל עם תוכן. אולי.