חרונולוגיה חסרת חשיבות

יש איזה בדיחה על מתרים יהודי למען ישראל שמגיע לפאב באמריקה ומבקש לימון. הברמן אומר לו שאין לימון, או אז רואה המתרים איזה לימון יבש ועבש ושואל את הברמן, וזה לא לימון? הברמן עונה שאין בו טיפת מיץ. לוקח המתרים היהודי וסוחט ממנו חצי כוס. כי כך הם מתרימים יהודיים.

הבדיחה הזאת לא מצחיקה.

אבל מדי פעם כשמנסים להוציא מדברים יותר ממה שיש בהם אני נזכר בה. ולמה נזכרתי בה עכשיו? בגלל הגירסה החדשה לשיר של U2 1. מרי ג'יי בלייג' יחד עם U2 עושים לזה גירסה חדשה. עאלק חדשה. כששומעים את הגירסה הזאת, גירסא 753 לשיר זה (כולל דואט עם פאברוטי, שלושת הטנורים, אי ספור מופעים חיים וכו' וכדומה וכיו"ב) אני מתחיל לתמוה. בעצם, מה היה בשיר הזה מלכתחילה שהוא זכה לכל כך הרבה כבוד ויוקרה. זה שיר סתמי למדי, והגירסא החדשה רק מדגישה את סתמיותו. אז נכון, בהתחלה הוא היה נחמד. אבל עכשיו, עוד גירסא ועוד אחת, הופכות אותו למעין מפלצת בלי התחלה ובלי סוף, בלי מקור ובלי סיבה, כלומר משהו שנשמע כאילו מאז ומעולם הוא היה מיותר.

כי זו הבעיה עם לימון שסוחטים אותו יותר מדי. בסוף, בסחיטה הנוספת, המיותרת, המיץ שיוצא ממנו כל כך בלתי נסבל שהוא מעביר לך את החשק ללימון, אתה מתחיל לתהות למה אנשים סוחטים לימונים כלל.