חרונולוגיה חסרת חשיבות

למלחמה

לאשה הנכונה

לאושר בחיים

לצאת הלבנה.

בימים כאלה כל שנותר הוא להתנחם במילותיו הנצחיות של המשורר הלאומי ש. ארצי.

כן, כל שנותר לעשות הוא לחכות. לא ברור למה.

למי שיש כוח בזמנים כאלה בחיפה לעבוד, טוב, אין גבול לקינאה שלי בו.

אני יושב לי בבית. אני עובד מהבית. אין יכולת לעבוד. ללכת, לשבת מול המחשב האמיתי, לפתוח את הקבצים עליהם צריך לעבוד, ולעבוד. שום יכולת. ולא שאפשר לא לעבוד. להיפך, הזמן הזה הוא הפסקה מדברים אחרים. הוא הזמן, בהא הידיעה לעבוד על הקבצים האלה. שום סיכוי. שום סיכוי בעולם.

לצאת מהבית זה בעיה. הרי עלולות ליפול רקטות. אבל לשבת בבית זה מייאש ומדכא. כי אין כוח לעבוד, ואין יכולת לעשות משהו אחר. אז מה נשאר?

לשפו

כן, נתקעה לי מילה באמצע.

מה שמרגיז, מאוד מרגיז זה שהנפילות שלא פוגעות בשום מקום, פוגעות בים. כי בעצם, אני רוצה ללכת לים. לים יש נטייה להרגיע. מאוד להרגיע. אבל אם נופלים טילים לתוך הים, זה די מעקר את הים כמקום מרגיע. איך אפשר ללכת לים בשביל להירגע אם הוא מקום בו נופלים טילים כל הזמן?

מרגיז מאוד.

טוב, אולי אני אצליח להתעצבן. זה יותר טוב מהאפסות הקיומית שכרגע אנו חיים בה. עצבים מובילים לפעולה. דיכאון לא.

טוב, נמשיך לחכות.

לא ברור למה.

אולי בכל זאת אלך לים. שייחנקו כולם.