חרונולוגיה חסרת חשיבות

אתמול בלילה כבר היה לי פוסט מוכן, עשוי לתלפיות (כאילו שיש כאן פוסט שכזה) שעסק בבגידה.

הוא שזר בגאוניות (ככל הפוסטים פה) בין הבגידה במישור האישי לבגידה במישור הלאומי, האשמה שנשמעת כיום חדשות לבקרים כלפי אנשי סמול מאניקים ועוכרי יסראל כמוני.

לצערי, הערב שבא ואלינו עולה צובע שחור את כולם. נרדמתי איכשהו, וכך נשתכח ממני פוסט גאוני זה. או שאולי הוא יחזור. כמו שהמלחמה חזרה.

במקום, שני ציטוטים קטנים מהיום:

"הכבוד עלה לו למוח" ח"כ צבי הנדל על ראש הממשלה אולמרט שהעז לקשור בין המלחמה בלבנון להתנתקות/גירוש/כינוס/בגידה הבאה. (איך הצלחתי לחבר בגידה גם לכאן).

לא ברור לי אם הוא עשה את זה בכוונה או לא, אבל זה ביטוי שמערבב שבעים ביטויים שונים (עלה לו השתן לראש) וכו'.

הדיאלוג השני עם השכנה שחזרה עכשיו כשהמלחמה נגמרה, ואופס, הנה היא חזרה לה. המלחמה. וגם השכנה.

"תגיד לי, למה שיש אזעקה אתה לא יורד למטה." היא שאלה אותי כששילמתי ועד בית. כן, עוד חודש התחיל, חודש בו אין הסכם פיצוי לבעלי עסקים שעובדיהם לא מגיעים, שקוניהם לא מגיעים, חודש חדש שמתחיל במלחמה. הוא בטוח ייגמר בשלום. בטוח. או שאנחנו ניגמר בשלום.

מלמלתי משהו חזרה. מה יש לי כוח להסביר לה על המלחמה המטומטמת הזאת שדווקא די נוחה לי, שאני מצליח באמצעותה או אולי באמצעה או אולי כשהיא בהפוגה, אפילו לנקות שוב את הבית. איזה הספק. אז מלמלתי משהו חזרה.

"מה? אתה לא מפחד? אל תהיה חכם!" היא הניפה אצבעה הארוכה כלפיי, ואני, עשיתי מה שאני יודע לעשות הכי טוב. נמלטתי לדירתי הלא מוגנת.

כן, יש דברים מפחידים יותר מקטיושות - שכנות מקומות למטה עם אצבעות ארוכות, קולות מלאי תוכחה ויכולת רדיפה אחרי תשלום ועד הבית שמזכיר את שילוק.