חרונולוגיה חסרת חשיבות

המלחמה הובילה לכך שגם אינטלקטואלים ואנשי רוח ומחקר החלו להתבטא במרחב הציבורי. המיקום של חלק מהם בחיפה הפך אותם לחשובים במיוחד. כך, פרופסור עוז אלמוג, פרופסור מכובד, חוקר תרבות ישראל, כתב שני טורי דיעות בוינט.

אלמוג הוא בן טיפוחיו של רקטור אוניברסיטת חיפה. הרקטור, היסטוריון בעל שם לא ברור לתולדות חיפה, הפליא בכתבה בהארץ לדניאל בן סימון לשכתב את ההיסטוריה של העיר. הוא מחק את התקופה של מלחמת השחרור ומה שקרה לפניה, כולל פיגועי טרור של יהודים בערבים ולהיפך בנמל ובבתי הזיקוק, ומכתיר את התקופה הנוכחית כקשה ביותר בתולדות העיר. אגב, אותו רקטור לפתע מוצא את התנהגות הממשלה בלתי נסבלת. בכל תקופת המלחמה הוא נהנה ממנה, התראיין לכל תכנית טלוויזיה שיכול היה למצוא, העיר על כך שבזמן קטיושות הוא עולה לראותן מהקומה ה30 במגדל (ומן הסתם מפריע לתצפיתנים שם). בכלל בזמן המלחמה הוא התנהג כאלוף משנה או כמי שהיה צריך להיות הרבה יותר מאלוף משנה.

אבל, כאמור העיקר היום הוא במאמרו השני של פרופסור עוז אלמוג "במדינת הטוקבקים". זהו טקסט מאלף. מזמן לא קראתי אדם המבקר את עצמו בנחרצות שכזו. אבל לפני הביקורת העצמית, צריך לבדוק כמה שטויות שהוא כותב. בואו נתחיל.

 כך כותב פרופסור אלמוג:

"בדומה למלחמות שקדמו לה, גם המלחמה הזאת חשפה כמה מתכונות הלאום הנאצלות שלנו - תכונות שעליהן דובר ונכתב רבות. למשל, ההתלכדות העממית, הסולידריות החברית, הרגישות לחיי אדם בכלל ולחיילנו בפרט, השיח הציבורי הער, אי הסתרת האמת והיכולת להסתגל למצבים קשים ולנהל חיים בשגרת חירום."

נתחיל בתהייה קטנה: מה זה סולידריות חברית?

כנראה שעוז היה במקום אחר בחודש וחצי האחרון. בואו נבדוק למה הוא מתכוון:

"התלכדות עממית" - האיסור שהיה להביע דבר מלבד תמיכה במלחמה חסרת תכלית.

"סולדיריות חברית" - הרווחים הנאים של חברות מסחריות שעשו את מה שהממשלה אמורה הייתה לעשות ודאגו לשכבות החלשות שנפגעו במלחמה.

"רגישות לחיי אדם בכלל" - עשרות אזרחים ישראלים הרוגים לא זכו כל כך לרגישות מצד פיקוד העורף שקרא להמשיך ולצאת לעבודה למרות סכנת החיים שבכך. לא נדבר כלל על הרגישות לחיי אדם של הלבנונים שהובהר שהם מטרות ברורות אם יש בקירבתם, או בריחוקם, אנשי חזבאללה - עוד מושג לא ברור. כן, כנראה שלמעלה מ-1000 הרוגים מעידים על הרגישות שלנו לחיי אדם. רובם הגדול אזרחים, חלקם ילדים (וכן, כל הימנים שצורחים שהכל זיוף, בסדר, תורידו את המספרים ב50% ועדיין נשארים מספיק ילדים הרוגים בין הלבנונים).

"ולחיילינו בפרט" - כן, 11 הלוחמים שנהרגו מקטיושה כיוון שהתכנסו בשטח פתוח מעידים על רגישות לחיי חיילים. כך גם הפקודות המבולבלות שניתנו על ידי המפקדים כפי שמופיעות בכל עיתוני סוף השבוע, אי הדאגה לאספקה לחיילים בשטח. קצינים סירבו פקודה כיוון שחשבו שמטרתה העיקרית היא לגרום למותם. קצינים אמרו למפקדים שלהם שאין להם מושג ומפקדים שאמרו ש"עשרה חיילים מתים ייחשב להצלחה". כל אלה מעידים גם על הרגישות הגדול ל"חיילינו בפרט".

"השיח הציבורי הער" - אותו שיח ציבורי שבתחילת המאמר עוז אלמוג יוצא נגדו בשצף קצף ושיוגדר על ידו אחר כך כמשהו שטוח ורדוד.

"אי הסתרת האמת" - כולל זה שסטי"ל לא נפגע, שלא מתו בו חיילים. הסתרת המקומות האסטרטגיים בהם פגעו טילי חיזבאללה. הקשקוש ביחס לבית בכפר קנא ועוד ועוד. כל האמת הייתה ידועה. או אולי הוא מתכוון לכך שצה"ל לא הסתיר את האמת מהשרים לפני ההחלטה על היציאה למלחמה.

"היכולת להסתגל למצבים קשים ולנהל חיים בשיגרת חירום" - מצחיק. אבל הבדיחה הזאת תגרום לעשרות בתי עסק שלא יפוצו על חודש אוגוסט לקרוס ולפשוט רגל. אולי פרופסור אלמוג ניהל את חייו כרגיל בשיגרת החירום, חיפה לא.

אז אלו הן התכונות החיוביות שנתגלעו במלחמה.

ומהן התכונות השליליות?

"מי אנחנו? אנחנו חסרי סבלנות - ממהרים לסכם, לחרוץ דין, להוקיע. אנחנו עצבניים - מתרגזים בקלות"

זה כל כך נכון. זה תיאור כה מדויק של הישראלים והישראליות, ושל אלמוג עצמו. כך סיכם אלמוג במאמרו הקודם את המצב:

"מדהים עד כמה גדול הדמיון בין 1933 ל-2006."

כן, ממהרים לסכם ולחרוץ דין. אין ספק. אלמוג מכאן מתחיל בביקורת מבריקה על מאמרו הקודם.

כך הוא כותב על מאמרו הקודם ועל עצמו:

"השחצנות, גם היא בקוד הגנטי שלנו. מהחייל ועד לגנרל, מהפועלת ועד לחברת הכנסת - כולם קוטלים, מזלזלים ומשוכנעים מעבר לכל ספק שהם יודעים הכי טוב."

במאמרו הקודם אין ספק שהוא יודע הכי טוב. מאמרו הקודם גם מוכיח עוד משפט:

"אבל הידענות והביקורתיות הישראלית היא מדומה, חלולה. כי רובנו "שלפנים" - נוטים לשיח שטחי וסטריאוטיפי."

מה יותר סטריאוטיפי מלקבוע את הקביעה שאלמוג קבע במאמרו הקודם: "אין חברה הרומסת נשים וחדורת רגשי נחיתות יותר מזו האיסלאמית"?

אלמוג ממשיך במאמר הנוכחי לתאר את המאמר הקודם שלו: "השטחיות שלנו מתבטאת גם בהיעדר חוש מידה ובנטייה להפרזה."

האם המלחמה נגד האיסלאם היא מלחמת עולם שלישית? האם האיסלאם הוא לא חלק מהעולם? האם מדינות ערב שתמכו במאבק של ישראל נגד חיזבאללה אינן איסלאמיות? האם מבצע צבאי קצר של ישראל נגד ארגון גרילה שמונה לא יותר מ-5000 איש הוא חלק ממלחמת עולם שלישית? ודאי שלא. אלמוג במאמרו הקודם רצה להבהיר את טענתו במאמר הנוכחי. אכן, במאמרו הקודם הוא הראה לנו כיצד השטחיות שלו מתבטאת גם בהיעדר חוש מידה ובנטייה להפרזה.

טוב אפשר להמשיך כך עוד ועוד, כשהוא כותב על הצודקים, שהוא אחד מהם, שאוהבים לשמוע רק את עצמם ולא אחרים.

אבל אקט הסיום הוא גאוני. מעין מחאה שקטה ואנטי דמוקרטית. כל כך אופנתי, ע"ע ארי שביט, וכל כך אקדמי:

"בקיצור, לא צריך את נסראללה ולא את הכתבים הזרים כדי להכפיש את הישראלים. מספיק לקרוא עיתון בעברית ולצפות בטלוויזיה המקומית."

או במלים אחרות, שוב התשקורת העוינת פוגעת בעם, באחדותו ובכוחו. המסקנה המתבקשת? לרסן את התשקורת, להשתיק אותה, כיוון שהיא מתלהמת ומתנהגת כמו אחרון הטוקבקיסטים. או אולי כמו פרופ' אלמוג עצמו.

המסקנה האמיתית: אולי כדאי שפרופסור אלמוג ישתוק בעצמו, או לחלופין שיקרא את דבריו לפני שהם מתפרסמים, כדי שלא יצטרך לבקרם לאחר מעשה. אגב, דברים אלה נכונים גם לחברו הרקטור.