חרונולוגיה חסרת חשיבות

היא צרחה שוב ושוב.

"אנחנו אחרי מלחמה. אתם חייבים להקשיב לי."

"אנחנו אחרי מלחמה. אתם חייבים להתנהג טוב כלפי האזרחים."

"כבר עשרים שנה אני ככה. אנחנו אחרי מלחמה. תראו קצת התחשבות."

וכך היא ממשיכה. מרעידה את כל השכונה בצרחותיה. המלחמה חוזרת בכל משפט רביעי או חמישי שלה. הטרוניה שלה מתעצמת. עולה ויורדת. כמו אותן אזעקות שהיו במהלך המלחמה.

אולי בניגוד למצופה, יש היגיון בדבריה. אנחנו אחרי מלחמה. בזמן המלחמה לא היו שוטרים ברחובות לאכוף את חוקי התנועה.

עכשיו המלחמה נגמרה. פתאום יש שוטרים שרושמים דוחות. האזרחים עדיין לא רגילים לכך. אז היא ממשיכה לצרוח:

"אנחנו אחרי מלחמה. אנחנו אחרי מלחמה. אתם חייבים לא לרשום לי דוח."

היא לא עצרה בעצור. או שכן עצרה בעצור. העיקר שאנחנו אחרי מלחמה.