ברחוב לפתע ראיתי ספר. כן, כך באמצע הדרך.
נכון, הייתי על הקטנוע התכלכל שלי, ועדיין לא היה לי ספק שאיש זה הוא ספר.
מאותה נקודה התחלתי לשקוע בשרעפים.
לא, ברור שלא השאלה איך הבנתי שאיש זה הוא ספר. שאלה זו לא עניינה אותי כלל. ברור כשמש, הזזה אגב תשאלו את הצמחים, זיליוני צמחים לא טועים, שהאיש היה ספר. אמנם לא יכולתי לבדוק עובדה זו, דבר שמבהיר שבינה ובין עובדה אין שום כלום, אבל לא זה הפריע לי.
התחלתי להרהר בעצם על כל הספרים בעולם. כמה חשוב המקצוע שלהם. איך אנחנו רוב הזמן לא חושבים עליהם כלל. על הספרים. ועל כל שאר אותם מקצועות אזוטריים ומוזרים שרובנו משתמשים בהם לעתים קרובות כל כך. נכון, אני אישית לא ראיתי ספר לפחות שנתיים. גם כשראיתיו לאחרונה, לא את הספר שראיתי היום ברחוב, ספר אחר, גם אז לא היה לו הרבה מה לעשות איתי. אבל בכל זאת, הספרים, מה היינו עושים בלי הספרים???
שאלה זו חפרה במוחי כשלפתע התגנבה לה השאלה המקבילה. ומה אתה עושה? שמעתי את השאלה מזנקת לעברי. אמנם היא נשאלה רק במוחי. היא לא נשאלה באמת. לכן גם לא עניתי עליה. באמת. אני מרצה. עניתי. וחשתי בנפיחות העצומה שמתלווה לתשובה זו שלי. שלא ניתנה, אמנם, אבל עדיין הנפיחות היתה שם. ולא רק בשיער שלי, שלא ראה שנתיים ספר ולכן הוא קצת נפוח. או יותר נכון, יש לו הרבה נפח.
האם גם ספר כשהוא אומר: "אני ספר" אומר זאת עם אותה תחושת נפיחות חשובה מעצמה? (איזו עילגות, נפיחות חשובה מעצמה? או מלאות עצמית, או נפיחות או לא זוכר איך כותבים את הביטוי השלישי). האם הברמן כשהוא אומר "אני ברמן" אומר זאת בנפיחות שמגלה עד כמה הוא חשוב בעיני עצמו ובעינו זולתו? ובעיקר בעיני או בפי אלה אותם הוא משקה?
הרי מה היינו עושים בלי הספרים? שערנו היה צימח פרא, פרא!!! פרא!!!! (יש לקרוא בהיגוי הומר סימפסוני!), ואז אנה היינו כולנו באים עם שיער פרא. כן, הספרים. הספרים. הם הם הבסיס לציביליזציה האנושית כפי שאנו מכירים אותה.
לא נותר לי אלא לסכם:
לא פלא שהמוסלמים לא מתגלחים. (מה יש, אם לאפיפיור מותר, למה לי אסור???)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
