חרונולוגיה חסרת חשיבות

עת הסיכומים. כבר סוף חודש אלול, בעצם כבר תשרי, ויש אכזבה מבחינתי.

במצעד השנתי של גלגלצ יש שיר שמבחינתי מסמל יותר מכל את השנה האחרונה. כל שנה יש להם פרויקט מיוחד של להקה צעירה שלוקחת שיר ותיק ומחדשת אותה. אז איך קוראים לה, מירי מסיקה, שרה שיר של קורין אלאל. לעומת זאת, מטרופולין, להקה מתכתית עם רמיזות חברתיות לפועלים זרים ולשאר צרות, לקחו את "בלי לומר מלה" של שלום חנוך. הוא לא זכה במקום הראשון, השיר. הגיע מקום לא רע באמצע.

השיר של שלום חנוך נכתב אי אז בשנות ה-80, אם אני זוכר נכון משהו כמו 84 מתוך תקליטו הסופר פוליטי "מחכים למשיח". באותו תקליט היה גם את "הוא לא עוצר באדום" שכוון אל שר הביטחון באותה תקופה, שהכניס את ישראל לבוץ הלבנוני, אריאל שרון. השיר "בלי לומר מלה" עדין. מאוד עדין, עד כדי כך שבקלות אפשר שלא להבין את המסר בו. המסר החמקמק מצוי בשורה אחת בבית השני שהופך את כל משמעות השיר. "הסוף קשה, כמו ההתחלה" אומר השיר ו"הוא נוסע ונוסע, בלי לומר מלה." השאלה איזו מילה חסרה. השאלה לאן הוא נוסע. כמעט אי אפשר לדעת. כמעט קל לא לשים לב. אבל השורה שהופכת את השיר הזה לאקטואלי בשנה האחרונה היא "והנה הוא חוזר למלחמה, בלי לומר מלה". כן, גם השיר הזה מתייחס לאותה מלחמה, מלחמת לבנון הראשונה. וכמו נבואה ממש, גם השנה חזרנו למלחמה. גם השנה היא לא האמינה שהוא חוזר למלחמה. גם השנה חזרנו למלחמה. הגרוע מכל, גם השנה חזרנו למלחמה בלי לומר מלה.

הסטיקרים של "לא מפקירים שבויים בשטח" מזכירים לי את ה"בלי לומר מלה". כי כל אותם אלה שדורשים להחזיר את השבויים, לא אמרו מלה. הם לא אמרו ועדיין לא אומרים מלה על כך שהמלחמה לא הייתה יכולה להביא את השבויים חזרה. הם לא אמרו מלה על ההרס במלחמה. הם לא אמרו מלה על ההרוגים במלחמה, ישראלים ולבנונים. לא אמרו מלה. כי הישראלים תמיד חוזרים למלחמה בלי לומר מלה.

יש מי שנשאר מאחור, "ונדמה לו ששמע אותה צועקת". לא נדע אם אכן הייתה צעקה של מי שנשאר מאחור. ייתכן שהייתה, הוא, שהלך למלחמה, לא עצר לשמוע אותה. לא עצר לטפל בה. לא עצר להשקיט את הצעקה. בדיוק כמו שקרה במלחמה האחרונה. הצעקה של אלה שמאחור לא נשמעה, לא טופלה. מי שניהל את המלחמה, היה נדמה לו ששמע צעקה, אבל הוא לא עצר לבדוק. הישראלים לא בודקים את הצעקות של הנשארים מאחור. הצעקות האלה לא עוצרות את הלוחמים. אפשר להתייחס אליהן כאל דמיון.

את כל זה שלום חנוך כתב כבר במלחמת לבנון הראשונה. כל זה שוחזר, הועלה מהאוב, על ידי מטרופולין בתחילת השנה שעברה. כל זה הפך אצלי לרלבנטי מדי במלחמה הארורה האחרונה. זה הסיכום. לכאורה שיר על הירואיות אולי, בעצם שיר על הלחימה שלפני הכל. ההקרבה המטופשת שלפני הכל. הקודם יורים אח"כ חושבים בישראל. או כמו שג'ני כתבה, יורים וחוקרים. זהו כן שיר מחאה. מחאות שחוזרות בישראל כל הזמן. איש לא מקשיב להן. במדינה כוחנית, שהמוסר ממלחמה הוא שהיא נגמרה מוקדם מדי ושישראל כלוחמת לא הייתה ברוטאלית מספיק, איש לא מקשיב למחאות. הסוף קשה, כמו ההתחלה. תמיד יהיה קשה. תמיד יהיו מלחמות כוחניות כאן. ולא, לא בגלל הצד השני. בגללנו. זה הסיכום.

זה לא אופטימי. השנה לא הייתה אופטימית. אפילו התפיסה שצריך להיות רע יותר לפני שיהיה טוב יותר לא מנחמת. היא נראית טיפשית אפילו יותר מהאופטימיות.

אולי כל שצריך זה להחליף דיסק. שמנגן.

אולי כל שצריך זה להחליף את צורת החשיבה במדינה.

יותר קל להחליף דיסק. לשנות מוזיקה.

אולי לליאונרד כהן שישאל מי ייהרג באש ומי במים. אופטימי באותה מדה.