הרביתי ללכת לים. הייתה בזה תחושת שליחות. ידעתי שרק טוב ייצא מללכת לים. ידעתי אבל גם שזה ייקרה ביום מיוחד, יום שלא יהיה כמו כל הימים. אבל השליחות היתה שם מלכתחילה. וכשהלכתי בים נהגתי להכין את עצמי לקראת היום המיוחל. יום לו חיכינו אלפיים שנה. המלחמה האחרונה. לילה ראשון בלי.
ים, ים, ים. נוער נוער נוער.
השליחות לא היתה סודית. אבל לא ידעתי מה היא, ולא ידעתי מתי היא תגיע. רק ידעתי שכשאראה אותה אדע אותה. במובן התנכי כמובן! היא בכל זאת בערה כאש בעצמותיי. הייתי רץ לקראתה. לחלופין רצתי בים. הייתי מרים אותה. לחלופין עשיתי עליות מתח. הייתי אוכל בשבילה. לחלופין פצחתי בדיאטה.
התחלתי בתהליכים.
זיקקתי את גופי ואת נפשי. רק דברים טהורים הכנסתי לתוכי. חוץ מאלכוהול. אלכוהול טהור זה באמת שורף. מחטא. אז את האלכוהול ערבבתי. אבל ידעתי שההיטהרות בים היא זו שתכין אותי למשימתי החשובה. יש אומרים חשובה ברמה לאומית.
ואז הגיע היום. אבי ניסה להניאני מללכת לים. צדק. אבל עיקש אנוכי וגם הייתה לי תחושה. ידעתי שהיום זה יכול לקרות. כל הסימנים הראו שביום שכזה, בו אין ממש שמש, אין ממש תנאים להיכנס לים, אין שום סיבה ליהנות מהים, היום זה הים. רגע, הים זה היום. מתישהו זה מתישהו. ומשהו זה משהו. משהו משהו.
התחלתי כרגיל, אבל כבר בהתחלה הרגשתי שונה. הבטחנו זה לזאת ברגע של חולשה. אתמול בערב היית שונה.
היום בצהריים הייתי שונה. המתח הלך יופי. איזה מתח זה היה. שמונה. שמונה עליות מתח. ידעתי שזה סימן טוב. הרוח כמעט והעיפה את הכובע. עם רגל מעץ.
כשהגעתי לברים השניים גם שם הכל הלך חלק אבל לפני כן ידעתי שזהו זה. זה היה הסימן.
ראיתי אותך בסרט כחול.
ראיתי אותו. את האיש שמסמל עבורי יותר מכל את השליחות. כך סתם ליד הברים עליהם בודקים אם המרפקים חדים מספיק (תמיד טוב למשחקי הכדורסל) ראיתי אותו.
ראיתי את נחום ברנע. בים! זה היה הסימן לו חיכיתי.
איך ידעתי שזה נחום ברנע? מזתומרת כולם מכירים את נחום ברנע.
ואכן שלל הסימנים האחרים לא איחרו לבוא.
הגשם הביא אותי אליך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
