הריח של הבצל מזכיר לי את אתמול. בצל זורם בכפות ידיי. יש לבצל ריח מאוד חזק. ואתמול הוא ממש גרם לי לבכות. לעומת זאת הבגדים החדשים גרמו לי לחייך. מחמאות שכאלה מזמן לא קיבלתי. מובן שזה היה במסלול האופנה הקרוי בית. אבל הבצל היה פיסגת הערב.
אפשר להעביר את הריח של הבצל עם קצת לימון. ואז רצוי להתקלח. אפילו עשיתי שתי פעולות אלה. אבל אני מעדיף לזכור את הבצל. הוא מזכיר את הפסטה. טעימה היתה הפסטה. היא פיצתה גם על ההליכה המאומצת שעשינו. עשינו הליכה דומה גם יום קודם.
ההליכה של יום קודם הסתיימה כמו ההליכות הדומות לה במשהו פחות מחיובי. ההליכה אתמול הסתיימה בפסטה ובעוגה. היה טעים. וגם במחמאות. אולי נער התופים הוא זה שגורם לאתמול להיצבע בצבעים חיוביים שכאלה.
לא, האמת שלא. בשביל זה יש ידידים. של שנים. שיעזרו האחד לשני. לא ברור מה אני עוזר. אבל העזרה היתה במקום. כן, כל השקרים שנכתבו אתמול. וכל כך הרבה שקרים נכתבו אתמול. על שום מה? על שום ההליכה של שלשום? הרי ההליכה של אתמול מאפילה על שלשום. אתמול תמיד מאפיל על שלשום.
והיום? היום צריך להיות יום חיובי. אמנם סתירה חיצונית שכזו. אבל היום צריך להיות יום חיובי. הוצאנו את כל השקרים והתסכולים אתמול. ואז הכנסנו נער תופים והכנסנו הרבה מוזיקה טובה, וריח הבצל על הידיים.
היום צריך להיות יום חיובי. והיום יהיה יום חיובי. בו אהיה עסוק מעל הראש. בעסקים שונים ומשונים. דגש על המשונה.
המשונה הזה אולי יסביר לי, יגרום לי להבין, עד כמה האתמול, ויותר מכך השלשום, היו חסרי ענין ביחס לעצמי. היו שגרתיים. היו בנאליים. היו נורמלים. חייתי כמו כולם. בשביל מה? בשביל להרגיש כמו כולם. אבל אנחנו לא כמו כולם. אנחנו בשוליים. הצורך הזה להיות במרכז מתאים אולי לה, לך, לכם, להן, שוב שמות הגוף הדביליים. האלה. אבל למה שאני אהיה במרכז. למה שארצה משהו מרכזי? אפשר להישאר בשוליים. להסתכל במבט מחויך. לגרום צרות לסביבה. פרובוקציות. לטמטם אנשים. זה החיים האמיתיים. ולא הזיות על מין. היום יהיה יום חיובי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
