חרונולוגיה חסרת חשיבות

הכל התחיל כאן מפנטזיה. השאלה אם לממש אותה או לא. אולי נפתח בלוג חלופי לפנטזיות. מובן שנשים את אותו בלוג ברשימת הבלוגים שאני קורא והבלוג ההוא יפנה גם לכאן. בשביל מה?

השאלה אם הפנטזיה מצריכה חשיפה. האם לכתוב גם על חיי האמיתיים, או רק לנצל את הקהילה פה מסביב כדי לשתף בתסכולים רגשיים. כי זה מה שאני עושה בעצם. אין כאן כמעט כלום על מי אני ומה אני. מעבר לאיש סובל.

אולי אפשר לפתוח בלוג נוסף ולכתוב בו בנקבה. זה יהיה אתגר אמיתי. ייתכן שייפתחו שני בלוגים בעתיד, האחד בשביל הפנטזיות והאחד בשביל הצד הנשי שלי. ביקשו ממני להתחבר אליו לעיתים כה קרובות.

השאלה כמובן האם להתנהג כאן כאילו מקום זה היה שדה ציד. חשבו על האינדיאנים הפורשים להם לשדות הציד הנצחיים שלהם כשהם מתים. אף פעם לא קינאתי באינדיאנים. הם אוהבים לצוד. אני מעדיף להיות הניצוד.

ככה זה כשלוקחים את המוסר ברצינות. מישהו לימד אותנו פעם שעדיף לספוג סבל מאשר לגרום סבל. האדם שגורם סבל רע יותר מזה שסובל. אני מעדיף להיות איש טוב. הפסיביות היא מקלטו של מי שמבין שהדבר העיקרי בחיים הוא גרימת הסבל.

פסיביות נתפסת כנשית. הן נחשבו כסובלות. אני משתמש בפסיביות כדי לא לגרום סבל. לפעמים אני גורם סבל. לרוב הוא לעצמי. אני תופס עצמי כאיש מוסרי.

אני משקר הרבה.