חרונולוגיה חסרת חשיבות

לאחר ששר המשפטים טען שאני מתעב את מדינתי ומסוכן לה, כמו גם עוכר ישראל בכלל, (עושה רושם ששר המשפטים מתקשה עם העיקרון הליברלי המקובל שאומר שאפילו מי שדעתו שונה משלך יכול לרצות באותה מטרה. כלומר, גם אם אני תומך בואנונו, ומובן שאני תומך בעמדתו ומאבקו העקרוני והצודק של ואנונו, עדיין המטרה שלי יכולה להיות טובת המדינה. שר המשפטים לעומת זאת חושב, כדרך כל הפאשיסטים הלכאורה ליברליים, שמי שדעתו שונה משלו הוא אויב העם. אבל שר המשפטים הוא מנהיג המפלגה הכי ליברלית בארץ. טוב, זה רק אומר כמה ליברלית הארץ.) פשוט אני חייב לנצל את ההזדמנות לבלוג פוליטי קצר זה.

לדעתי, מן הראוי להנהיג את פרס ישראל האלטרנטיבית. כל שנה בסטוקהולם (הו שבדיה, מכורתי) מחלקים את פרס נובל. במקביל לפרס נובל מחולק פרס נובל האלטרנטיבי לאנשים מחוץ לממסד שמנסים לקדם את השלום, הצדק והאחווה בעולם. ארנה מר-חמיס למשל זכתה בפרס זה ובכספי הפרס הקימה את התיאטרון במחנה הפליטים ג'נין. כל מי שלא ראה את סרטו של ג'וליאנו מר "הילדים של ארנה" על איך הילדים ששיחקו בתיאטרון הפכו מילדים עם חלומות על להיות שחקנים בעלי חיים נורמליים למנהיגי הלוחמים הפלשתינאים במחנה הפליטים ג'נים חייב לרוץ ולראות את הסרט. אולם זו לא הנקודה, במקביל לפרס ישראל לדעתי צריך להנהיג את פרס ישראל האלטרנטיבית, לאנשים שקידמו סדר יום שונה, צודק ואנטי ממסדי. הקריטריונים יהיו כמות ההתעללות שזכו להם האנשים מן הממסד ותרומתם או ניסיונם לתרום לשינוי סדר היום הציבורי בישראל. אין ספק שמרדכי ואנונו ראוי לקבל פרס ישראל אלטרנטיבי שכזה.

אגב החיפזון בפוסט זה כיון שאני עובד על פוסט ארוך יותר והוא עלול להאפיל על חשיבות היום ההיסטורי, ועלולים לחשוב שהתעלמתי משחרורו של ואנונו, ולא כך הוא.