חרונולוגיה חסרת חשיבות

מזה זמן מה שהעז (למי שלא עקב אחרי הבלוג ביומיים האחרונים העז הוא הכינוי החדש של שין.מם הלא היא המוזה הרשמית של בלוג זה. השאלה האם העז היא לעולם הבלוגים הישראלים מה שהוולווט אנדרגראונד היו לעולם הרוק, היא שאלה שתישאר פתוחה בשלב זה. למרות שלדעתי התשובה היא כן. אבל אולי זה הבירה שמדברת מאצבעותיי. אני רוצה להזכיר לכם שכל אולי מניח אולי לא) מנסה לשדרג את מעמדי בעיני עצמי ובעיני העולם. (המנסה כאן שגוי שכן אנחנו בתקופת התנקות ולכן ניסתה) העז ניסתה לשדרג את מעמדי בעיני עצמי ובעיני העולם, וכיון שהיא המוזה הגדולה, הרי שרוחה עדיין שורה על נסיון שדרוג זה. מעבר לשינוי הביגוד, שינוי מבורך לכשעצמו, היא טענה שאנחנו צריכים, סליחה אני צריך לצאת יותר לחוות את העולם, לכבוש אותו (אותן, אתכן) בסערה ולהבין מה מעמדי בעולם. כן, צא וחווה את העולם, דיברה מנקודת מבטה הכובשנית. כיון שהיא המוזה הגדולה, אני אכן יוצא לבדי לכבוש את העולם. הבעיה שהעז לא לוקחת בחשבון שאיני יכול לראות את העולם אלא דרך משקפיי. אולי אינה מבינה זאת בגלל שאין לה משקפיים כלל. היא טוענת שרצתה משקפיים כילדה. אולם דרך משקפיי העולם נראה אחרת. הפאב שאני יוצא אליו לבדי נראה מקום עלוב ומוזנח, מעין הצגה של הבמה האחורית של איך הפאב צריך להיראות. איני סובל, שכן אני איש של במות אחוריות וback alleys, אולם מובן שזה לא עוזר לשדרוג שלי. אז אני מגיע לפאב האפלולי, רואה את הברמן מסתחבק עם המלצריות, שהן היחידות שנמצאות בפאב, וחושב לעצמי. מה אני חושב לעצמי? ובכן, זוהי למעשה מטרת פוסט זה, להסביר את הפוסט הבא. זהו רעיון לתסריט קצר, אולם כיון שמצאתי את עצמי בפאב, הבנתי שאולי ננצל את המדיום הזה, וננסה לתרגם את הרעיון לתסריט הקצר לסיפור קצר. זה מאוד קשה, שכן הפעם היחידה בעולם שיש לי רעיון שעובר בויזואל טוב יותר ואני מנסה להפוך אותו למילולי. אתגר רציני, שאני בטוח שהעז תשמח בו.