לצאת עם חברים לפאב לשתות. או לבית קפה הקרוב. או הרחוק. זו הסיטואציה. עכשיו כבר אין לי עניין להתלונן על כך שאני גלגל חמישי, או שלישי, או שביעי, או אי זוגי. אגב שמתם לב שרוב המספרים הראשוניים הם אי זוגיים? מפתיע. יש משהו מעציב להיות אי זוגי. אבל להיות אי זוגי וראשוני ביחד זה אולי קצת מוגזם. אבל הפעם לא נתלונן על זה. אלא על הרעיון של לצאת עם זוג חברים לפאב, בית קפה. יצאנו. הם התחילו לדבר. הזמינו זוג חברים אחר. הם לא הגיעו "לא בראש שלהם" הם בכלל לא יוצאים הרבה. גם הזוג איתו יצאתי וגם זוג החברים שלהם. צעירים ממני, אגב, אם לא אמרתי. ואני? אני משתדל לצאת הרבה, שני סרטים בשבוע, ואחרי אחד מהם התחלנו לצאת לפאבים. ועוד איזה פעם או פעמים פאב בשבוע, עם חברים לרוב. למרות שהם אינם, וגם הם, כבר לא יוצאים הרבה. ואני יושב שם עם אותו זוג, האישה בזוג קצת מתלוננת על החברים שזה לא בראש שלהם, מגיבה בחצי חיוך על הלצתי שזה רק ענין של כמות אלכוהול ואז הראש הנכון, מתחילה להתלונן על הרעש, ועל הסיגריות, בן זוגה מסכים איתה. והמוזיקה היא גם לא משהו בעינם, והם לא מרבים לצאת לשתות, והם לא מסוגלים לשתות יותר משליש בירה. והם מתנהגים כמו זקנים. והם צעירים ממני. היא לא באמת מתלוננת על זוג החברים שלהם שלא בראש שלהם לצאת, גם אנחנו לא מרבים לצאת היא מודה. בטח לא לפאבים. זה קצת רועש מדי, וקצת מחניק מדי, ומסריח מדי, ויותר מדי אלכוהול. ואני יושב שם ולא מבין. מה, אני עד כדי כך מפגר? למה הם מתנהגים כמו זקנים. האם גם אני כל כך ארצה למצוא איזה בת זוג ולא לצאת איתה מהבית? להתנהג כמו זקן? להתעצבן מהסירחון בפאב? מהמוזיקה הקצת רועשת מדי? האם זה הכרחי שזה יקרה? למה הזוגיות הופכת כל כך הרבה אנשים סביבי לכל כך זקנים? אולי אני אטלפן לאחד הזוגות האלה ואשאל? אולי זה החיים שלהם ולא הזוגיות שהופכת אותם לזקנים? אולי זה בגלל שאני כל הזמן מוקף באנשים שצעירים ממני בהרבה (גם הם נותנים לי תחושה שאני צעיר מהם, הם עובדים כל כך קשה, אין להם זמן לחיות ממש) שגורמת לי לחשוב עוון על זוגות צעירים אלה שמתנהגים כמו זקנים? אולי זה אני שרק מקנא ומת מת מת לנהוג כך. חוששני שאם היתה אקסית מיתולוגית (ואני לא חושב שהיתה ממש, אחרת הייתם שומעים עליה כבר) היא היתה טוענת שלא. אפילו אם הייתי בזוגיות כלשהי, הייתי נחנק מכזה דבר. רוצה לומר, נחנקתי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
