RSS: לקטעים
לתגובות
<<
מאי 2004
>>
|
---|
א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
---|
| | | | | | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | 31 | | | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 5/2004
החיים בסרט - תשובה לשאלון (ולזו ש...)
לא ברור איך להתחיל, אולי נספר זאת בסדר כרונולוגי, את השתלשלות האירועים. לדעתי זה החל ביום רביעי. קראתי את הפוסט האחרון של זוש... http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=8888&year=2004&month=4
לא הצלחתי לקרוא את כל הפיסקאות עד הסוף. הייתי קורא פסקא מבין את הרעיון, ממשיך לפיסקא הבאה, מתעצבן עוד קצת וממשיך. המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה לא להגיב. כן, זה היה יכול להיות רעיון טוב. כשהגעתי לים, חשבתי להגיב אצלה בבלוג. חשבתי לפתוח בהמון התנצלויות. משהו על סיפור הצפרדע והעקרב (אני העקרב), להבהיר שאין סיבה שהיא תיקרא את התגובה שלי, ועוד מיני התנצלויות על היותי האחרון באלפי מנשה וכו'. ואז הגעתי למסקנה שבעצם, אם אגיב אצלה היא תיקרא את זה, וכך סתם אפגע באדם. לעומת זאת תגובה פה, אין חשש שמישהו יקרא אותה, וכך גם אגיב ואאוורר את עצביי וגם לא אפגע באיש.
אתנחתא לתשובה: כן, אני מעדיף שהסרט על סמך חיי יהיה פארסה. למרות מאמציי הנואשים לחיות בטרגדיה רומנטית בחודש חודשיים האחרונים, הנלעגות שבמצב מבקשת שהסרט על חיי יהיה פארסה. איך
קוראים לו, בעלה של מלני גריפית' אמור לשחק אותי. שחקן B לסרט B (דנתי בזה אפילו עם חבר שלי שהסכים לכך שזהו תמצות נאות לחיי) (וכן, אנטוניו בגלל הדמיון שנאמר שיש בינינו. אם היתה אקסית מיתולוגית היא היתה אומרת שאני נראה יותר טוב ממנו.). במחשבה שנייה, אולי חיי אינם ראויים לסרט. בטוח שהם אינם ראויים לסרט. חיי אינם סרט. חיי הם חיי, והם משעממים בהתאם. אין סיבה שחיים יהיו סרט. (ולמי שלא הבין, זאת המטרה של פוסט זה, אם את מסכימה עם רעיון זה, את יכולה לדלג לפוסט הבא, מכאן זה הוצאת עצבים על מי שלא חושב כך.)
אולי נתחיל עוד קודם. העז מאוד אוהבת את זוש... . לדעתה היא טובת הכותבות. לכן, זוש... היתה הראשונה שנחשפתי לכתביה. למען האמת לקח שלושה ארבעה פוסטים עד שמצאתי משהו מעניין מספיק, ולקח עוד הרבה זמן עבודה עד שהסכמתי עם העז. כן, לפעמים אני קשה עורף אפילו ביחסי עם העז. אבל כאמור בסוף הסכמתי עם העז, והתחלתי קורא את זוש... בזמני החופשי (ויש לי שפע ממנו). לפעמים אפילו הגבתי שם. פעם הגבתי שלא באופן הראוי וזכיתי לתגובה מחנכת לעילא ולעילא. התגובה שלי הפכה לפוסט פה (בחודשים קודמים "על הציניות"). והמשכתי לקרוא, מדי פעם הגבתי, מדי פעם הגבתי פה (חודשים קודמים, "כמה זה הכל בנאלי"). אפילו פעם שיתפתי את העז בתגובותיי והיא, תאמינו או לא, הסכימה איתי. המשכתי לכתוב, וראיתי שגם אני נסחף באותה משיחיות שהכתיבה כאן מכתיבה. אבל לפעמים ההתנגדות חזקה ממני. אז התחלתי משחק. ואז הגיע הפוסט האחרון של זוש...
איני היחיד שמגיב אליו בפוסט משלי, גם נוק* (על חודה של פאזה) עשתה זאת. מובן שההבדל בינינו עצום. האמת, בהתחלה אפילו חשבתי לזרוק פוסט זה למקום האלטרנטיבי שלי, אבל זה לא מתאים לאישיות הנחבאת שם. אם אפשר לקרוא לה אישיות. פלסטיק משובח.
אבל הגיע הזמן להגיע את האמת, ולא אין לי כוונה להגיד שהמלך עירום. המלך משעמם. המלך בנאלי. המלך עושה את מה שכולנו רוצים לעשות, ואת מה שכולנו מן הראוי שנחדל שנעשה.
שלושה קב"נים אמרו עליי שאני נורמלי (זה היה מלכוד 22 במיטבו). גם פסיכולוג אחד טען שאני מנסה להיראות שונה ולא נורמלי, אבל אין מה לעשות אני נורמלי. וזה מה שעולם הבלוגים מאפשר לנו לעשות: להיות מיוחדים, שונים, יוצאי דופן. עולם הבלוגים מאפשר לנו לכתוב את הסרט שלנו ולחיות את החיים שלנו כמו בסרט. אנחנו כך מגיעים לרמת המעמד שאותה אנו מייחלים לעצמינו. חיינו הרגילים הופכים להיות חומר גלם לסרט שאנו כותבים במו ידינו. אנו בורחים מהשגרה על ידי הפיכתה לכתיבה יוצרת. וככל שיש לנו יותר קוראים, כך חיינו הם סרט מצליח יותר. כך אנו גיבורים גדולים יותר. הסרט שלנו כה מצליח, שאנו חוגגים 500 כניסות, או 1000, כשמגיעים לעשרת אלפים כניסות אנו כבר יודעים שהפכנו לגיבורי תרבות. הגשמנו את הסרט שלנו. לעיתים אין בזה רע, אבל קראו בהתמדה את העלילה של הסרט הבא:
בחורה נפגשת במקרה עם בחיר ליבה. היא מתאהבת בו מייד. אולם משום מה לבחור הקשר לא מתאים. הוא זונח אותה לאנחות אחרי שתי פגישות, כשהיא שבורת לב ולא מבינה על מה ולמה. היא מחליטה לשתף את חבריה הקרובים והרחוקים בחוויה זו. לוקח לה זמן להיפתח בפניהם, ובפני אנשים זרים שהיא לא מכירה. היא מתחילה לכתוב על תחושותיה. לשתף את העולם באכזבה של חייה על אהבת האמת שחלפה ממני, וזה מציק לה מאוד. היא מתחילה להפוך לקול לכל אותם שבורי לב ובודדים בעולם (all the lonely people, where do they all come from). היא צוברת תאוצה, אולם עדיין יש דבר שחסר לה. החום והתמיכה שאוהדיה, שקוראים את סיפור חייה, ועכשיו היא מגיעה לחשיפה טוטאלית בפני קהל קוראיה, שמכיר אותה לפני ולפנים, אינם מספקים את החום שאותו חשבה שתקבל מאותו אחד שעזבה (אין לי כוח לשים מפיק בה'.). ואז, היא פוגשת שוב באחד. היא מספרת לו על כתביה. האחד מתחיל לקרוא. אט אט הוא מגלה שהיא הייתה ועדיין האחת בשבילו. הסיפור נגמר בהאפי אנד שבו הגיבורה, בזכות כתביה והפיכתה לקולו של הדור, זוכה בגיבור, שהוא הגורם להפיכתה לגיבורת תרבות שכזו.
אני חושב שהיינו מגדירים זאת כקומדיה רומנטית מתקתקה (אני משאיר לכם את הליהוק, לדעתי רנה זלווגר תעשה עבודה טובה, היא גם יודעת לעלות ולהוריד במשקל בהתאם למצב חייה). וכולנו ראינו את זה. וכולנו שותפים לזה. הגיבורה כמובן בסיומו של הסרט לא שוכחת להודות לקהל אוהדיה שתמך בה ותומך בה, ומספרת לקהל עד כמה הוא חשוב. עד כמה החשיפה בפניו חשובה לה, עד כמה לא הייתה יכולה לעשות זאת בלעדיו, ועדיין הוא חשוב לה וימשיך להיות חשוב לה. כמעט כמו האחד שהחל את הכל.
קומדיה רומנטית במיטבה. כן, אנחנו עדים לסרט שמישהי כתבה לעצמה. היא לא הראשונה ולא האחרונה. גם אני מקווה שסרט כזה בדיוק ייקרה לי. אבל למה אני מקווה לזה? כי אני נורמלי. כי אני לא מסוגל לחיות עם הנורמליות הזאת שלי. הנורמליות שלי זוועתית בעיניי. כולנו חייבים להיות שונים. אנחנו עושים את השוני שלנו בבלוגים שלנו. והם מדהימים בזהותם. השוני הוא כל כך קטן, החיים כל כך דומים. הנורמליות זועקת מכל דף שאנחנו כותבים פה. אבל כיון שיש לנו קוראים אנחנו יכולים לטעון שאנחנו שונים ומיוחדים.
יותר מכך, הקהל שלנו גורם לנו לחשוב שאנחנו גיבורים. אנחנו אפילו משקרים לקהל שלנו ולעצמינו. אנו מגיעים לחשיפה טוטאלית ולשיתוף מלא עם הקהל שלנו. אבל זהו השקר הגדול מכולם. אנחנו נחשפים כפי שאנו רוצים. אנחנו לא עושים טעויות בחשיפה הזאת, לפעמים אולי טעות כתיב כזו או אחרת. אבל אין את מה שגופמן הגדיר הרושם שניתן (given off). כל הרושם הרשום שקיים פה הוא רושם שנוצר (given). יותר מכך, בסיפור שאנחנו מספרים על עצמינו אנו שולטים במידה כזו, שאנחנו יכולים לקטלג אותו לאחור. כך הסיפור יכול להיות רק חיובי בשלב מסוים ולהסביר מדוע חיינו בנקודה שבה אנחנו מגדירים אותם כטובים הם טובים. הם טובים כי הסיפור שכתבנו וקיבלנו תמיכה מהקהילה הוא חיובי ורק חיובי. אבל אין דבר כזה רק חיובי בעולם. והחיים שלנו אינם רק חיוביים. והתגובות שאנו נקבל על חיינו לא יכולות להיות רק חיוביות. הסכריניות שבחיוביות המאולצת הזאת רק מגבירה את תחושת הסרט שבה אנו חיים (או אולי את הז'אנר הספציפי שבחרנו לעצמינו). (הייתי יכול לספר איך הייתי חלק ממקום שבו היה צורך להיות רק חיובי כל הזמן. כל פעם שהגבתי בשליליות הייתי זוכה לקיטונות של זעם. האנשים החיוביים זועמים מאוד כשמישהו אינו חיובי כמותם. הוא מאפשר להם לאוורר את זעמם, שלרוב חבוי. ברחתי משם.)
וכן, עוד נקודת יציאה לאתנחתא נוספת. נורא לא אישי מה שאני כותב פה. (פה= הפוסט הנוכחי, והבלוג בכלל). אבל כולם כאן כותבים באופן אישי רוב הזמן. בכלל רובינו חיים את חיינו האישיים רוב הזמן, עד שאיננו רואים את מה שמעל לחיינו. את החברתי שלעיתים מסביר את האישי, אז בפרצי זעם אני עושה את זה פה. בחוסר כשרון, בכתיבה אמוציונלית שלא מתאימה לכתיבה מערכתית חברתית. נו שוין, הא לכם סתירה.
משעמם אותי ומרגיז אותי השימוש בבלוגים לחשוב שאנו מיוחדים. השימוש בבלוגים לחשוב שאנו נחשפים בפני כולם כפי שאנו באמת. לא, אנו נחשפים כפי שאנו רוצים. אנו שולטים באופן טוטאלי בחשיפה זו. היא מאולצת ואין בה שמץ אמת. כן, אני יודע, מזעזע לחשוב ש"אני כותב בלוג בו אני מספר הכל על חיי" הוא למעשה "אני כותב בלוג בו אני מספר את סיפור חיי כפי שהייתי רוצה שתקראו ותחיו את חיי איתי (כי בזכותכם לאורכם אני חי)" או "אני כותב בלוג כדי להפוך את חיי לסיפור שראוי להישמע כי אחרת חיי אינם חיים." אז כן, החיים הם כאן, כי אחרת חיינו לא היו ראויים. מדי פעם אני נתקל בילדים, שרוצים יותר ויותר להיות כוכבי קולנוע. כולנו כנראה רוצים להיות כוכבי קולנוע. חלקינו עושים את זה פה. כולנו עושים את זה פה. אבל לחשוב שיש בזה טיפת אמת, או אותנטיות, ייחודיות, חשיפה טוטאלית? די, אי אפשר להמשיך עם זה.
הפתרון שלי הוא פשוט, אתם כבר מכירים אותו. אני נחשף באופן החלקי והטיפשי שאליו אני מוכן להיחשף. אבל, הטענה כאילו יש אנשים שנחשפים באופן טוטאלי? הדרישה ממני להיחשף יותר כי ככה לא מכירים אותי, היא דרישה שאני חושב שכל מי שחי את חייו באתר זה לא יכול לדרוש אותה. היא דרישה שקרית, שכן החיים אינם היומן שאני כותב, החיים הם מחוץ לי. תחושת השליטה שהיומן מאפשר, היא שקרית ומאפשרת לי ולנו לשקר לעצמינו. אז אולי עדיף שנדע את זה, במקום לכתוב שהחשיפה כאן היא טוטאלית, ותודה לתמיכה החיובית, היא תמיד חיובית, שאתם נותנים לי. אתם נותנים לי את האפשרות לחשוב שהחשיפה שאני שולט בה וכך חיי (שגם בהם אני שולט כך) הם ראויים כיון שהם כמו סרט עם קהל נאמן ותומך. בין זה לבין חיים אמיתיים, אין ולא כלום. זה סרט. כולנו רוצים להיות גיבורים של סרט. חבל נורא שאנחנו לא מסוגלים לחיות חיים רגילים. אולי זה מה שאנחנו צריכים לנסות, לחיות חיים נורמליים, כאחד האדם. אין סיכוי. התמכרנו לתחושה שאם חיינו אינם סרט, הם אינם חיים. ההתמכרות היא לא לכתיבה ככתיבה, היא התמכרות ליכולת לברוח מהחיים הנורמליים באמצעות הכתיבה, בדיוק כמו כל סם. הבריחה מהנורמליות היא מה שהסמים נותנים, והיא מה שהכתיבה כאן נותנת. אז נכתוב את עצמינו לדעת, העיקר שנחיה חיים מרתקים. (משום מה כשאני מסתכל בהוריי, אני מקבל את התחושה שאצלם זה שונה, הם חיים חיים נורמליים, תמיד חיו חיים נורמליים. אולי בגלל שחייהם הנורמלים היו מרתקים רוצה לומר מלאי סבל הרבה יותר ממה שחיי יהיו אי פעם.)
| |
| |