חרונולוגיה חסרת חשיבות

רובכם התעלמתם מהמשפט על העז שכתבתי פה שלשום או אתמול ולכן מחקתי אותו ואני מביא אותו פה שוב. הוא כאן שוב בגלל הסרט הדי גרוע שראיתי אתמול. סרט גם משעמם. הוא מסתיים בכך שהגאולה שלנו היא האהבה. ושהיא טמונה רק בנו ואנחנו צריכים לממש אותה. כמעט היקאתי מגועל. ואז הגעתי למסקנה שכן, אנשים אוהבים מן הראוי שלא יכתבו ולא ייצרו. תחשבו על המתמקתקות שהפכה לבלתי נסבלת אצל ניק קייב, האהבה של אושו שליאונרד כוהן מצא, מה שקרה עם ערן צור ועוד. לכן קראו שוב את המשפט על העז: "אשרי האיש אשר המוזות אוהבות אותו - אומר הסיודוס - גם אם צער ויגון בלבבו."