חרונולוגיה חסרת חשיבות

כבר כמעט שלוש שנים אני פה, וסוף סוף העיתון החשוב בעולם מכיר בגדולתי.

מי היה מאמין. הכרה שכזו בתקופה כל כך קצרה. אפילו בארצי שלי איש לא שמע עליי, כנאמר אין נביא בעירו, ובימים ההם כל ממזר מלך.

בעצם הפתגם השני הרבה יותר מתאים. כל ממזר מלך. כן, זוהי תוצאת הבחירה המטופשת בבלוגר כאיש השנה.

משל למה הדבר דומה? לכלום. כלום. זוהי בעצם קהילת הבלוגרים. קהילה זו, והבלוגר הבודד, כמעט לא משנים דבר בעולם המעשי. האם לבלוגרים יש השפעה על תוצאות של בחירות? על תוצאות של מלחמה? על תוצאות של כיבוש? שחרור? רעב בדרפור?

התשובה היא לא.

הבלוגרים לוקחים את הנרקטוזציה של הטלוויזיה צעד אחד הלאה. אם הטלוויזיה איפשרה לכולנו לשמוע על הזוועות בעולם וגרמה לכך שחושנו יתקהו לנוכח הזוועות, הבלוגוספירה נותנת לנו להיות אקטיביים ביחס לזוועות.

שמענו על הזוועה, וכתבנו עליה פוסט מלא בפרזות, פרפרזות, הפרזות ופרזיטיות. בעיקר מהאחרון אגב. כמה פעמים יצאתי שוצף קוצף נגד אלוף צהל כזה או אחר שאשם במותם של אזרחים ישראלים. נו שוין, אז כתבתי, אז מה. למי איכפת. בכמה להט כתבתי על כל זוועות הצבא במלחמת לבנון האחרונה. המון להט. כמעט כמו צ'יץ'. ו? כלום.

אולי קראו אותי עשרים איש. אולי אפילו עשרים אלף איש. אז מה? הבלוגוספירה שכללה את הצורך של המעמד הבורגני חסר הכוחות האזרחיים וחסר הכוחות האחרים להימנע מפעילות ציבורית. אפשר לכתוב על זה.

אגב, הבחירה הזאת טיפשית במיוחד בגלל השוני שיש בין בלוגוספירות שונות ותפיסות הבלוגר במקומות שונים. למעט כרמל ויסמן, רוב החוקרים מתרכזים במקומו של הבלוגר בקרב העיתונאים. תופעה שולית עד זניחה פה בישראבלוג. אבל מה, אנחנו חוגגים.

אז נמשיך לחגוג.

מישהו אמר פומפיי? מישהו אמר pompous? כי אלה המילים הנכונות לבחירה זו.

אנחנו נמשיך לכתוב. נכון, זה עדיף על נגינה בכינור.