לפני קצת זמן אווררתי כאן את הבעיה שיש לי עם ההופעה של הסיפורים שלנו לפני קהל, הטענה היתה שאנו מספרים סיפור והופכים לכוכבים בזכות קהל המעריצים שיש לנו וקורא את הסיפור, מזדהה ומגיב.
אבל אולי זאת היתה טענה שלא במקומה או שנבעה ממקום אחר. יכול להיות שהשנאה לסיפורים היא זו שהעבירה אותי על דעתי וגרמה לי לטעון טענה קצת לא מזוקקת? אני עדיין חושב שהכתיבה פה נעשית כדי להאלהות את הכותב.
אבל עכשיו הסיפורים הם המעצבנים אותי. הם יצורים כל כך נחמדים. אני אפילו די טוב בלספר איזה סיפור או שניים. סיפורים לא מזיקים אני יודע לספר, זכרונות יפים. אבל סיפורים הם יצורים מסוכנים. הם יצורים שמכוננים את עצמם, ואותנו תוך כדי. ומה קורה שהסיפור לא משהו? הוא מכונן אותנו יותר כל פעם שאנחנו מספרים אותו. ואנחנו מספרים אותו. ולא יעזרו הפסיכולוגים השונים שינסו לעזור לנו לשנות את הסיפור. יש סיפורים שחייבים לספר והם לא סיפורים טובים. הם סיפורים רעים, וכל פעם שאנחנו מספרים אותם, אנחנו חיים שוב את הצרה ואת הנזק, ומשכפלים ומחזקים את המסר הנוראי של אותו סיפור. לא, אין הכוונה לסיפורי השואה עם הלזכור ולא לשכוח. סתם סיפורים אישיים שלפעמים חייבים לספר, ועושים זאת, ואין מהם מוצא, והם לא משדרים דבר חיובי חוץ מחוסר מוצא. אז האם לשנות את הסיפור יעזור? האם הצורך ב"לספר" הוא חיובי. הוא בלתי נסבל. כן, נו החכם כבר יוסיף לפעמים, ולא צריך לשפוך את התינוק עם המים, וזה לא שהסיפור הוא הבעיה אלא התוכן שלו. אבל זה לא נכון. כי גם הסיפור הוא הבעיה, בגלל שהוא מכונן את עצמו. התוכן בפני עצמו לא היה כל כך מזיק אם לא היה את הכלי הזה ששופך לו משמעות ומחזק את המשמעות הזו ככל שמשתמשים בו יותר.
די נמאס לי לשמוע את הסיפורים האלה. אני יודע שאשמע אותם שוב ושוב. ואני יודע שהמספר שלהם רק ייכנס עמוק יותר לתוך סיפור זה, בלי יכולת לשנות, בלי טעם לשנות, והסיפור ימשיך ויכונן את עצמו על חשבון מספרו. ומובן ככל שהסיפור יתמשך יותר כוחו יגדל. מפלצת המאביסה את עצמה. ואין דרך להופכה למפלצת שמביסה את עצמה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
