פריט טריויה שהגעתי אליו לאחרונה: הגיל הממוצע והחציוני של רווקה המתחתנת בישראל הוא 25. הגיל החציוני והממוצע של רווק המתחתן בישראל הוא 27. רק לידיעה, וכדאי שכולנו נזדרז, אנחנו קצת מפגרים. ובאותו עניין דיאלוג גרוע. אם קראתם כבר דיאלוגים שלי בעבר, אנא דלגו על הנוכחי.
ב: היי,
א: מה שלומך, חמודה? ב: בסדר. ואתה?
א: אה, גם בסדר. ב: משהו לא בסדר.
א: לא, לא כלום, הכל בסדר. ב: בכל זאת.
א: אני קצת כועס עלייך לפעמים. ב: עליי, למה?
א: כי את עובדת עם לוח זמנים. ב: סליחה.
א: כן, התכנון שלך את חייך, זה מוזר לי לפעמים.
ב: מה מוזר בזה.
א: את יודעת, שעוד חמש עשר שנים תתיישבי.
ב: אני שואלת שוב, מה מוזר בזה.
א: ושעכשיו כרגע את לא מוכנה לקשר רציני.
ב: כן, דיברנו על זה כבר.
א: כן, אז אני קצת כועס על זה לפעמים. ב: למה?
א: זה נשמע לי טיפשי.
ב: מה טיפשי בזה, לא מתאים לי, וזהו.
א: כן, אבל אם עכשיו תמצאי משהו טוב, מי אמר שהוא יהיה שם עוד עשר שנים.
ב: אבל אמרתי לך, כרגע זה לא מה שאני מחפשת.
א: כן, אידיוטי. אני פשוט רואה את השממה מולי שקיימת אצל אנשים ב"עוד עשר שנים" שלך.
ב: אני ממש לא מבינה מה אתה אומר.
א: אני רואה סביבי זוגות ש"התיישבו" כהגדרתך, ואני חושב עלייך בעוד עשר שנים מתיישבת כך, וזה נראה לי עצוב ומגוחך. אני פשוט מקווה שלא כך תתיישבי, רק מה שמפחיד אותי שהתכנית שלך תגרום לך כן לעשות את זה.
ב: ואיך זה בדיוק קשור לעכשיו?
א: כיון שעכשיו אולי תמצאי משהו שלא ייראה כל כך מיושב ומשעמם בעוד עשר שנים, אבל תפספסי אותו בגלל שכרגע לא מתאים לך.
ב: ואתה מדבר עליך!
א: את צודקת כרגיל, אני מתנצל. רק עוד יום קשה, עם מפגש עם עוד זוג מיושב. אז הוצאתי עלייך את התסכולים שלי. פשוט נורא בעיניי יישוב הדעת הזה. לא מרגיש שייך לשם. ואני חושש שגם את אף פעם לא תרגישי, ולפחות את זה יש לנו במשותף. ואת ארוחת הבוקר בטיפני.
ב: לא מצחיק.
א: כרגיל את צודקת, אבל כאמור הדכדוך מהזוגיות היבשה השתלט עליי כליל.
ב: אז מה אתה עומד לעשות בקשר לזה?
א: להיכנס לדיכאון ולהרגיש שוב לא שייך.
ב: משהו שאני יכולה לעשות?
א: עשית כבר מספיק להיום, וגם ככה הצקתי לך יותר מדי.
ב: קורה לך לפעמים.
א: אני מתנצל. אולי כדי שאלך לישון.
ב: לילה טוב.
א: לילה טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
