חרונולוגיה חסרת חשיבות

ט"ו בשבט הגיע זהו חג הקק"ל.

כך זועק הרדיו. כך זועקים העיתונים.

שוב, כמו במקרים רבים אחרים, מעדיפים גורמים במדינת ישראל להסתגר בדלת אמות לאומיות-לאומניות.

כמו עם לקחי השואה, אנו מעדיפים להדגיש את המקומי ולא את החשוב.

ט"ו בשבט היה חגם של האילנות.

הסתכלות אחת על חג זה הייתה יכולה להיות הדגשת הירוק בחג הזה. ט"ו בשבט היה צריך להיות החג בו מועלית על נס כדור הארץ, בו הפעילות למען שימור כדור הארץ נחגגת. סקירות מקיפות על מצב הכדור ניתנות לבני ישראל, הבהרה בדבר כל הגזים הרעילים שאנו פולטים ומקצרים את משך חיי הכדור, מידע על זיהום האוויר בערים, בארץ, בעולם, על המכוניות והנזק שהן עושות, קריאה למען תחבורה נקייה יותר, וכן, גם נטיעת עצים כדי לחדש את מלאי החמצן הקיים בעולם, מלאי שהולך ואוזל בגלל אפקט חממה ופליטת גזים רעילים לאטמוספירה. חג זה יכול היה להיות כל זאת.

אבל הוא לא. כי ישראל בוחרת לא להיות חלק מכדור הארץ וחלק מהאנושות. ישראל היא רק ישראל ולא איכפת לה ממה שקורה סביבה. קודם כל לחשוב על עצמנו כעם, אומה חזקים מכל. ולשם כך נגייס גם את ט"ו בשבט ונהפוך אותו לחג הקק"ל. חג הקק"ל הוא חג לאומני של נטיעות כדי לשקם את כבודה האבוד של האומה לאחר שעצים נהרסו לה במלחמה. אנחנו לא חושבים על הטבע, אלא על כבודנו שנרמס. אנו נראה לאויבים, שלא משנה מה ינסו לעשות לנו, אנו נשתמש בכל האמצעים שלנו, כולל האילנות, כדי שמצעדנו ירעים אנחנו פה. אז נהפוך את חג האילנות לחג הקק"ל (ונוותר כאן על דרשה כנגד קק"ל אותו גוף שמנהל אדמות מדינה ובכך מונע מ20% מאזרחי המדינה להתיישב ולקנות את אדמות המדינה). חג קרן קיימת לישראל. והאילנות? גורם פוליטי לאומני בדיוק כמו כל שאר המפעלים במדינה הזאת.