חרונולוגיה חסרת חשיבות

זה החל כבר באמצע שנות השמונים. קבוצה שקראו לה שיקגו ברס. מה הם ידעו? בעיקר להגן. מייק דיטקה מאמן קשוח. המקרר ויליאם פרי, וסינגלטרי גם היה שם. וחוץ מזה? כלום. איש לא יודע מי היו שחקני ההתקפה של הברס בשנת 85. איש לא שמע, איש לא ידע. אבל הם היו אלופים. זוהי המסורת.

השינוי הוא כמובן אינדי. האם להשתנות ולהתחיל לאהוד אותם. הרי הם הפייבוריטיים. כאילו שזה שינה לי אי פעם. תמיד הייתי בעד האנדרדוג. לכן דנבר ניצחו מתישהו. אבל, אינדי, אולי זה משהו אחר. אין סיכוי בעולם. אני לא סובל את פייטון מאנינג. נכון, הוא יותר מוכשר מאחיו. אבל עדיין הוא ילד לבן מפונק, וכך גם נראית הקבוצה שלו. אני לא אוהב אותם. הקבוצה של פייטון היא קבוצה של כוכבים, היא קבוצה על עורכי דין עשירים ומפונקים.

אנחנו, אנשי הצווארון הכחול, יודעים את האמת. צריך להיות קשוח. צריך להיות מכוער. צריך לא לחשוב על יופי, אסתטיקה, ערכים. כל אלה הם בשביל אנשים עשירים ומפונקים. אנחנו בשביל להגיע לאנשהו, צריכים כל הזמן להתגונן. להתגונן ולהתגונן.

לכן, אני בעד שיקגו.

נחכה כמה שעות ונדע.