חרונולוגיה חסרת חשיבות

להתאהב בבת 16, לראות את יופיה. לא, לא את תומתה, את יופיה. פשוט יפה, ילדה יפה, שתהיה אישה יפה. היא מזכירה את הילדה בת החמש שבהינו בה יום שלם. הייתה יפה כמלאכית. איך שנשרפנו בגלל אותה מלאכית. פער הגילאים בינינו אז גם מזכיר זאת. ילדות יפות בנות 16 שבקלות רבה אפשר להתאהב בהן. אבל די, עם הילדה, עוד נחזור אליה. אולי נסתכל קצת על הנוף המרהיב שסביבנו. שלושה בנייני אבן שחוסמים כל גישה לנוף. נחזור ונבהה קצת בילדה. אמרתי שהבניינים יפים. ניסיתי לעורר שיחה, אולם הזוג לא היה פנוי לכך. מייד תתחיל ההופעה. אחרי ארבעה שירים חשתי צורך עצום לשמוע את ניקי. להרגיע את הנשמה, שירי אהבה רכים עושים לי את זה. את הצורך לשמוע את ניקי ולהרוג את העולם סביבי. הזוג שלידי נראה במצב רוח הולם לשירי אהבה אלה. הילדה בת ה16 שרה את כל המילים. גם היא רוצה אהבה כמו בשירים. היא תמצא אותה. אבל השירים נמשכים. הם יפים, אין ספק, נעשים קרירים יותר, מנוכרים יותר, הולכים אחורה בזמן מבחינת כותבם. רואים את זה. רואים שהכותבים כבר אינם צעירים. הקרחת והכרס בולטים, קרחת אצל האחד כרס אצל השני. בגדים מהוהים. צווארון כחול, להקה של צווארון כחול, שירים של צווארון כחול היו להם. לפני שהם מצאו את האהבה. היא מאוד יפה. מאוד יפה, הילדה בת ה16. עוד מבט לעברה. הם גם די מצחיקים שני האנשים שכרגע שרים. רואים שהם נינוחים, מכירים האחד את השני. האחד אוהב לדבר, השני שתקן. משלימים זה את זה, שירים מאוד יפים. ואז ההפתעה, לפתע במקום רק הפסנתר מגיעים גם אנשים עם גיטרות. חוזרים לרוק. רוק אמיתי מהתקליט הראשון, איזה יופי. ופתאום, לפני כן, נמשיך להגניב מבטים לעבר בת ה16. בשלב מסוים היא תשים לב לאותו אשמאי זקן שתוקע בה, נועץ בה מבטים מדי פעם, ותסתכל עליו חזרה. בזעם? בחרון? בפחד? באדישות? בהזמנה? בהתרסה? סתם תסתכל עליו חזרה. אולי הוא לא אשמאי כה זקן בעיניה? אולי. ואז הזמר מודיע שמישהו ישיר שיר של דייר סטרייטס. קריאת שימחה פורצת מגרוננו. לא ברור על מה ולמה. באמת שלא. אולי בגלל שאנחנו עוד זוכרים את דייר סטרייטס? משהו אחד שאנחנו זוכרים. היה יפה. הוא עשה את זה מאוד יפה. ואז ביקשתי שירים מהתקליט הראשון. וקיבלתי את אחד השירים שמנכר כל הזמן במוחי. שיר שילדה בת 16, יפה ככל שתהיה, קשה לי להאמין שתזדהה איתו. אני לא הזדהיתי איתו שהייתי בן 16. עכשיו הרבה יותר. "אמא חולה, ואבא חסר אונים" "הולך בדרך הזאת המטורפת, המטופשת, כל כך הרבה לילות, כל כך הרבה ימים" האם אני זקוק לילדה בת 16? לילדה בת 22? לא, היא לא ה"לך" שאני זקוק לה. אבל כרגע היא מרגיעה, ויפה וגם זה משהו. רגעי אבל יפה. וצריך להתענג על היופי הזה מדי פעם. טוב כמו שהוא? מושלם? מלא? שלא צריך להשוותו לכלום? אולי כמו השירים היפים, הזועמים, השקטים, הרומנטיים, הזועמים. הזוג שלידי הולך ומתכנס בתוך עצמו. אני אבהה עוד קצת בבת ה16, אחשוב לי על מושלמות ועל יחסיות. וכשייעלמו תרועות הפסטיבלים, אולי אפרוש לי לאיזה יום יומיים של שקט. כאילו שאני יכול.

הירגוני כשאהיה מאוהב.