דמיינו לכם אותי. כן אותי. אתם לא יכולים. לא יכולות. מעולם לא היה כאן תיאור שלי. אבל מה, מגלומן לא קטן, זה בטוח. זה כבר קיים במוחו של כל אחד ואחת מכם. כן, מגלומן. וגרפומן גם כן. גרפומן זה מי שכותב בכמויות מסחריות. הוא לא מפסיק, להתיז את מילותיו לחלל. בלי שום מחשבה על מה שקורה סביבו. נון סטופ, כל הזמן. מדהים. דמיינו לעצמכם אותי. אולי אני אמיתי אולי לא. אולי אני כותב הרבה יותר ממה שאתם חושבים, אולי הרבה פחות ממה שאתן חושבות. אולי אני תאגיד של כותבים שמשתמש בשם זה כדי לכתוב. אבל אולי המצב הפוך. מה הייתם אומרות אם נניח הייתי מספר שאני כרגע, ברגעים אלו ממש, מנהל במחתרת, הגלויה לכל, בלוג נוסף במקביל? וגם הוא מספר דברים אמיתיים פחות או יותר על חיי, האם אז הייתה דרישה לגלות מהו שמו של בלוג זה? ואולי אני מנהל שני בלוגים מקבילים לבלוג זה? מה אז, בכלל התדהמה הייתה גוברת ומרקיעת שחקים. אנחנו רוצים גם לדעת מה הוא כותב שם! ומאיפה הוא מוצא את הזמן לנהל שלושה בלוגים במקביל. ואולי שלושה נוספים? לא, תגידו, ארבעה בלוגים במקביל, לא ייתכן. הוא אמנם מטורף אבל כמה אדם אחד יכול לכתוב. אבל מי אמר שאני אדם אחד? ומי אמר שאני מנהל יותר מבלוג אחד? אבל, הספק הזה, שאני מנהל יותר מאחד, יותר משניים, יותר משלושה, יותר מארבעה, יותר מחמישה, יותר משישה, יותר משבעה בלוגים? אני האחד הקטן. דמיינו לעצמכם מה היה קורה בכזה מצב. הייתן רוצות לדעת את שמות הבלוגים האחרים? ומה הייתן עושות אם מקרה דמיוני שכזה הייתן אתן הגיבורות? האם הייתן מנסות להאדיר את הבלוגים שלכם ולהפכן לסינרגיה, כך שכל אחד מהם יפנה לאחר? מטורף, עולם דמיוני שכזה הוא מטורף. הוא לא אפשרי. לא ייתכן שאני כותב כה הרבה. גם אני חושב כך. אולי צריך לספר פעם, לדמיין איך הכל התחיל. דמיינו לעצמכם איך הכל התחיל. הגרעין הקטן שהחל פרוייקט כתיבה דמיוני זה.
אני בפיגור של איזה חמישה ימים בפוסטים, כלומר זה משהו שכתבתי כבר לפני חמישה ימים. עימכם הסליחה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
