פעם בשבוע אני אמור להגיע לשדרות.
זה משפט פתיחה לא רע בכלל.
למה אני אמור? מטה לחמי, אתן יודעות, האדם צריך להתפרנס.
כבר זמן מה אני לא מגיע לשדרות. סיבות כאלה ואחרות.
ביום שני הקרוב אולי אגיע לשדרות.
האם אסע? אם אצטרך אסע. אם יקראו לי אבוא. רק תרימו טלפון אגיע. משורה ישחרר רק המוות. שלושים שנה היום למהפך של בגין. התותח הקדוש שלא ירה. לא ירע.
קצת שטויות. ביום שני אסע לשדרות אם אצטרך. כן, אסע לשם גם אם יהיו שם קסאמים. למה?
כי בן אדם צריך להתפרנס, אמרתי את זה כבר.
השאלה אם יהיה לי ממה להתפרנס שם זו שאלה טובה.
אפשר לגזור גזרה שווה. גם במלחמה ניסיתי למעט כמיטב יכולתי מלברוח.
נכון אנשים באמריקה דאגו לי. צחוק הגורל שגם ביום שני האנשים האלה יהיו באמריקה.
על כן אני מניח שסביר להניח שביום שני אסע לשדרות. סביר שיהיו שם קסאמים. אולי אפילו כמו היום, במקום עבודתי ממש.
בביקורי האחרון בשדרות טרחתי לקרוא סוף סוף מה לעשות כששומעים צבע אדום. אם אתם בדרכים צריך להתכופף ליד האוטו. זה מה שצריך לעשות. כבר ביקרתי בעבר את פיקוד העורף. עושה רושם שגם בקורה בשדרות אפשר להפנות אליו אצבע מאשימה.
אבל הביקורת לא נשמעת. צריך לגבות את תושבי שדרות. והביקורת? שתידחה לאחר כך.
אז כן, לא משנה, קסאמים כן, קסאמים לא, אסע לשדרות ביום שני.
כי אדם צריך להתפרנס.
אני מניח שכך מרגישים גם יותר מדי מתושבי שדרות. הם לא מגיעים לשם ליום אחד ואז נוסעים. הם שם כל הזמן. הם צריכים להתפרנס. לא ברור כיצד הם מתפרנסים. אבל כבר מזמן אמרנו שערך חיי האדם זול יותר בדרום.
אז כן, אמרתי מעט מאוד.
רק שאולי אסע לשדרות ביום שני. אל תדאגו לי. ככה זה בישראל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
