חרונולוגיה חסרת חשיבות

המוזה ממשיכה לעבוד. לשלילה הפעם. גם אני עושה זאת לפעמים. מוחק פוסטים. לפעמים אני מודיע על כך מראש. למשל פק"מ זה ראשי תיבות של פוסט קצר מועד, כלומר כזה המיועד למחיקה. אלא אם כן מגיבות עליו אנשים (כפי שקרה לאחד הפוסטים הקודמים.) וברור גם שליוצר מותר למחוק את מה שכתב.

רגע, רגע, מה ברור בזה? שום דבר. הרי אחרי שמישהו כתב משהו, זה כבר לא אמור להיות בידיו. הטקסט המקורי כבר לא אמור להיות בחזקתו, אז מה פתאום מותר יהיה לו למחוק את זה? בייחוד עם בתגובות נוצרים דברים חדשים. יפים, או מכוערים, חדשניים או מיושנים, מקוריים או דביליים, נוצרים דברים חדשים. והיווצרותם כבר אינה בידי אותו כותב ראשון. ואז במחי המחיקה מחיקה מחיקתיים במחי המחיקה העלמתי היסטוריה "בלחי החמור חמור חמורתיים בלחי החמור היכיתי אלף איש". כן, כך נעלמת לה פיסת היסטוריה. היסטוריה שלעיתים היא חד-פעמית, ייחודית, משמחת, מעציבה, אולם כאמור מעידה על דבר שקרה. ודבר זה ברגע שנמחק נעלם. טוב, נו. הוא יישאר בזיכרוננו לעד. הייתי רוצה. כך נמחק לו חיוך.

ברור שכתבתי זאת אחרי שמחקו לי משהו, ולא אחרי שאני מחקתי. אבל מאז מחקתי משהו כמו 3 פוסטים. כרגיל נאה דורש ולא נאה מקיים.