פעם כשחשבתי למות, טוב הסיבה היתה מאוד ברורה. פגעתי במישהי שאני אוהב. זה היה בנאלי לגמרי. סתם אי הבנה כזאת שהובילה לכך שהיא נעלבה עד עמקי נשמתה. כרגיל לקחתי את זה קשה. זה לא שהיינו זוג או משהו כזה. סתם ידידים, וזה מה שגרם את השבר העמוק יותר. איך בן אדם מסוגל סתם ככה לפגוע באנשים שהוא אוהב? מדוע להמשיך לחיות אם כל כך קל לי לפגוע באנשים שאני אוהב? אפילו כשהם לא אוהבים אותי. סתם כך, אז לקחתי את עצמי להליכה מאוד ארוכה. סתם צעדתי ברחובות ירושלים. אני כבר לא זוכר את הכיוון הכללי. בטח מזרחה. הלכתי וסתם ניסיתי לנקות את המחשבה. לחשוב האם באמת כן, האם אני רוצה למות. האם הקצר בתקשורת, הקצרים בתקשורת שאני כל הזמן יוצר, שגורמים לכאב אצל אלה שהייתי עושה הכל למענם, האם קצרים אלה אכן
טוב נו, נקטתי בשיטה הפחדנית. הרי היא לא אהבה אותי, ולכן הפגיעה בה היתה קיצונית יותר בעיניי מאשר בעיניה. הרי קל לי לראות את הפגיעה במי שאני אוהב כפגיעה גדולה הרבה יותר ממה שהיא כיון שאני מגדיל כל דבר ביחס לאותו אדם. אז הבנתי, שכן, אולי היא קצת נפגעה, אבל הפגיעה הרגשית בה היתה קטנה יותר ממה שאני דמיינתי, שכן האהבה שלי אליה היא זאת שהכפילה את עוצמת הפגיעה בעיניי. המשכתי לחיות אחרי זה. אני מניח שהמשכתי גם לפגוע באנשים שאני אוהב בלי כוונה.
כן היום אנחנו בפוסטים קצת יותר אישיים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
