חרונולוגיה חסרת חשיבות

א.

"והנה נשארת מאחור" – בהתחלה חשבתי שלא הבנתי אותו. זה היה לפני שנים. יש לדורקהיים טיפולוגיה של התאבדויות שונות. בתור יצור מורבידי ברור שהוא היה תמיד אקטואלי לי. טוב, התאבדות אלטרואיסטית היא קצת לא בחשבון. אבל תמיד חשבתי שאם אתאבד זו תהיה התאבדות אגואיסטית. מסיבות אישיות שכאלה, כך חשבתי התאבדותי תהיה התאבדות אגואיסטית. אולם אז למדתי שוב את דורקהיים. הסתבר שההתאבדות האנומית הרבה יותר מתאימה לי. התאבדות זו גורסת שהמתאבד מתאבד בגלל מצב בו הוא קיים בחברה בה הערכים הנורמטיביים מטושטשים מכדי שהוא יוכל להסתדר בה ולא ברור לו איך יש לנהוג. נוצר מצב בו הוא מנוכר מהמערכת החברתית בה הוא חי.

מדי פעם זה מכה בי פשוט. חוסר ההתאמה שלי למערכת הנורמטיבית בה אני חי. היא לא ברורה לי. מצד אחד יש את בני גילי, חבריי הקרובים, אליהם אני לא מרגיש קרוב. כבר כתבתי על הבורגנות שלהם, ואליה אני מרגיש לא שייך, נגעל ממנה, ומעצמי כשאני חושב שאני עלול להגיע לשם. כן, סביר שזו הייתה הסיבה המרכזית בגללה אם הייתה לי אקסית מיתולוגית כבר אינה. מצד שני יש את האנשים הצעירים, חיים להם בחופשיות משוחררת כמעט בכל התחומים. אין להם דברים קדושים, הקשרים החברתיים שלהם גמישים, המין גמיש, המגע גמיש, אין עכבות, הכל מהיר, נחרץ, עכשיו. מין מיידיות כשזו שנעלמת מהותיות מבחינתי. גם אליהם אני לא מרגיש שייך. תלוי לי במין ריק חברתי שכזה בחברה שערכיה משתנים ואיני מוצא את מקומי לא שם ולא כאן. אז, כן, אז הבנתי שהתאבדותי, שלא תהיה אגב, תהיה התאבדות אנומית.

ב.

"תפילתי אחת והיא אומרת הא לך" – בספר אחר שלו, דורקהיים מנגיד בין שני הדברים שמארגנים את חייהן של החברות הפרימיטיביות. רוב האנשים נוטים לחשוב שניגוד זה אינו מתאים לחברה המודרנית והם טועים. אבל אולי לתקופתינו אנו ניגוד זה הולך ונחלש לצערי. הניגוד הוא בין הקדוש sacred לחילוני או ליומיומי profane. החילוני אינו חילול הקודש, להיפך, הוא זה שנותן לקדוש את המשמעות. בזכות היומיומי יש את הדברים הקדושים. הקדושים הם כמובן הדברים החשובים לנו. הטאבו החברתי מאורגן ומארגן את הקדוש על רקע היומיומי או החילוני. דורקהיים לא התכוון לקדוש במובן הדתי (יהודי) של המילה, אלא הדבר בעל המשמעות החברתית החשובה יותר. הקדוש אורגן במערכות של טאבו, טקסים ודברים דומים שנועדו לתת לו את החשיבות היתירה שהייתה לו לעומת חיי היומיום.

אולם, מה נשאר לנו כיום כקדוש? הבעיה המרכזית שלי היא שגדלתי בדור או בסביבה או באזור שבו מין היה קדוש במונחים של דורקהיים. סקס היה מעין טאבו שנועד לקדש ולארגן את האינטימיות. אולם כיום המין והסקס הפכו תהליך חילון מואץ. ומה נשאר לנו במקומם? כלום. לא מצאנו דבר שיחליף את הקדוש. אולי הזוגיות עצמה היא הדבר המקודש היום? אבל זוגיות בפני עצמה לא תספק כבר. כי היא אורגנה סביב מערכות קדושות מקבילות לה ומחזקות אותה. ככל שהן נשחקות, כך גם קדושת הזוגיות תתערער ותישחק. שוב אשאל, עם מה נישאר בסוף? עם חילוניות גמורה. דבר אינו יוצא דופן, קדוש, חשוב, שווה ערך, שייתן משמעות לחיים. הריקנות שבחילון היא הדבר הנורא. אך ככל שנשחק את מה שהיה טאבו בעבר, בלי להציב ערכים מקודשים חדשים, כך חיינו יתרוקנו. מובן שריקון מוביל לצורך בהקצנת החוויה כדי שאולי אפשר יהיה לתת לה ערך מסוים. כך תהליך החילון הוא למעשה תהליך של נרקמונים. ככל שאנו מרוקנים יותר דברים מתוכן כך אנו צריכים לעשותם בקיצוניות רבה יותר כדי למצוא בהם תוכן. מובן שנתאכזב.

ברור ששחיקת הקדושה גם מקשרת אותי לבעיה של הערכים הנורמטיביים.