חרונולוגיה חסרת חשיבות

ראיתי היום את כרמלה. נוסעת לה במזדה לנטיס שלה. אני ישבתי באוטובוס כאחד האדם, ומבעד לשימשה ראיתי את כרמלה. זה בסדר, אני בטוח שאם הייתה רואה אותי לא הייתה מזהה אותי. אבל אני זיהיתי אותה. בשבילה הייתי עוד אחד מעשרות, אולי אחד ממאות. אבל בשבילי היא הייתה כרמלה.

אולי חשתן במידה מסוימת של עוינות כלפי כרמלה. ייתכן שיש בי מידה של עוינות כלפיה. לעיתים אני איש זועם. איש לבן זועם. אבל כשפגשתי בכרמלה באופן קבוע לא עיינתי אותה. כרמלה היא ההוכחה לכך שאני קצת דפוק בשכל, כחושבים על זה לעומק. שכן, העובדה שלא שנאתי אותה, שלמעשה הבנתי אותה, הזדהיתי עם קשייה, לא מאוד נורמלית. אני חושב שיש לזה שם. תסמונת שטוקהולם או אולי קופנהגן או איזה בירה סקנדינבית אחרת. הוה שבדיה, ההיית או חלמתי חלום. חזור אחזור אלייך שנית.

כרמלה הייתה פקידת הלשכה שלי. לשכת התעסוקה או האבטלה, תלוי בכן. כן, גם עבדכן הנאמן, כמו רבים וטובים לפניו ואחריו, חתם בלשכה. אמנם חתמתי שם תקופה קצרה למדי, אבל כרמלה הייתה הפקידה. היא הייתה מוזרה. בפנים חמוצות כלענה היא הייתה מקבלת את פניי פעם בשבועיים. משום מה, בשבוע הראשון היא דווקא לא הייתה חמוצה. רק פעם בשבועיים היא הייתה חמוצה. יושבת מול מחשבה ומבררת האם היא יכולה למצוא לי עבודה. זורקת עליי את הקלסר עם העבודות: "תחפש, אולי תמצא משהו". מובן שאיש כמוני שעסוק בלופט גשפטען לא מסוגל לעשות כלום, ואי אפשר להציע לו שום עבודה נורמלית. אז הייתי בא, יושב מולה, מחכה שתחתום לי, והולך. אלא אם כן זה היה תחילת חודש, אז היא חיפשה לי עבודה, לא מצאה, התייאשה, התעצבנה ושלחה אותי כלעומת שבאתי. בפנים זעפות ועייפות.

לא יכולתי שלא להזדהות איתה. עבודה כפוית טובה, שכן לחלק נכבד מהאנשים אין לה כלל עבודות להציע, ואז הם והיא מתוסכלים מזה שהיא לא יכולה לעזור להם ולהם אין עבודה. לחלק אחר היא דווקא כן הציעה עבודה, אבל אלה הם הסרבנים שלא באמת רוצים לעבוד. ואז רק היא מתוסכלת. כולם חושבים שהיא נגדם, והיא אכן נגד כולם בגלל הנסיבות. איך אפשר שלא לרחם על קשייה של אישה שעבודתה כבר המון שנים כרוכה בשום דבר מלבד תסכולים אישיים ושל אנשים אחרים? אז ריחמתי עליה קצת, והזדהיתי איתה ועם קשייה הרבה.

עד שהגיע אותו יום מר ונמהר. מר ונמהר. היא הציעה לי עבודה. פקיד מתן שירות בחברה סלולרית שלא ננקוב בשמה, רק בצבעה, כתום. אני, אדם בעל תודעת שירות גבוהה, שכבר עבד בעברו כנותן שירות מצטיין, לטעמו, לא דחיתי עבודה זו על הסף. גם בגלל שכרמלה הבהירה לי שאם אעשה כך אחשב סרבן. וגורלם של סרבנים, נו שאלו את הרוסים והם כבר יענו לכם מה גורלם של סרבנים. היה ראיון עם פקידת השמה מחברת כוח אדם. רעיון גאוני שכזה שלשכת התעסוקה, שהיא לשכת השמה של עובדים, נותנת עובדים לחברת כוח אדם שגם היא חברת השמה. הרי מישהו צריך להרוויח כסף, למרות שעד היום אני לא מבין כפילות זו. ניחא, ב11 החלו הראיונות. 30 איש על מראיינת אחת, וכולם הוזמנו ל11. לקראת שתיים הלשכה נסגרת ולכן צפיתי שאכנס עד אז. מה זה שלוש שעות בחייו של מובטל? כלום. כך גם התייחסו אלינו. אז חיכיתי את השלוש שעות, ואכן ב13:50 הגעתי לראיון. ביקשו התחייבות של שנה, דבר שאליו סירבתי. אני לא איש שמסוגל להתחייב (צר לי בנות, החופה תחכה). אז הפקידה כתבה לא מתאים מטעמי חוסר יכולת להתחייב. שמחתי, שכן אם אני לא מתאים לעבודה, אזי לא יחשבו שסירבתי לעבודה.

הנאיביות שלי הייתה בעוכריי. שבוע לאחר מכן חזרתי לכרמלה. היא הסתכלה.

"אז אתה לא מוכן להתחייב לשנה, הא?" "לא" עניתי. "אז אני מכריזה עליך כסרבן!"  "אבל כתבו שאני לא מתאים." "היא יכולה לכתוב מה שהיא רוצה, אני אחליט מה זה אומר" השיבה כרמלה בטון זועף ופוסקני. שאלתי אם יש לי מה לעשות נגד החלטה זו, שכן אם הייתי יודע שאוכרז כסרבן אולי הייתי לוקח את העבודה, למרות ההתנייה הלא חוקית של שנה מראש. היא אמרה לי שאני יכול להגיש ערר. החלטתי להגיש ערר. "ובינתיים מה?" שאלתי.

בינתיים, כל עוד אני סרבן, אני לא אקבל את דמי האבטלה שלי שלושה חודשים עד שאצא ממעמד הסרבן.

חייכתי אל כרמלה חיוך רחב והזכרתי לה שאני בכלל לא מקבל דמי אבטלה. אני עולה חדש אני, כמעט, לא דמי אבטלה אני מקבל, אלא מענק קליטה. היא חייכה חיוך עקום וחסר זדון, ואמרה לי שאם כך אולי צריך לשאול במשרד הקליטה. שם כבר הבהירו לי שאין שום חשיבות למה שכרמלה תכתוב, היא רק צריכה לחתום.

מאז יחסינו הפכו ללבביים הרבה יותר, וכעבור עוד שתי פגישות חלף פרק הזמן בו הייתי צריך להתייצב בלשכה. נפרדנו בלבביות.

(מובן שהשמות האמיתיים של הדמויות בסיפור זה שמורים במערכת)