חרונולוגיה חסרת חשיבות

כשהולכים ברחובות ירושלים מפחדים לא להיקלע לשכונה ערבית.

כשהולכים ברחבות ירושלים נקלעים רוב הזמן לשכונות דתיות-חרדיות.

משום מה לא מפחדים מהשכונות הדתיות חרדיות. אולי בגלל שהאלימות שם כבושה היטב. היא כבושה בידיעה שאלוהים יעזור, שלא יעזור כלום, בסוף אלוהים יעזור, הכופרים ישלמו את המחיר, הכל יהיה בסדר. המשיח יגיע.

שוטטתי היום בשכונה שכזאת. אי אפשר לראות שם חילוני. החילוני המבקר שם אולי יזהה את דוכן הפיס השכונתי, אולם שאר המאפיינים של הרחוב חסרים. החנויות נראות מלפני שלושים שנה, הן לא התקדמו. מכולות קטנות זו בצד זו. הילדים ברחוב לצד הוריהם או לצד מבוגרים אחרים. המון ילדים יש ברחובות האלה. המון. כאמור, הבעיה הדמוגרפית, אם קיימת, היא לא מבחינת הערבים אלא דווקא החרדים הם אלה שעומדים לשנות את אופייה של המדינה.

כשהולכים ברחובות ירושלים אין במה להתגאות.

אולי לכן צריך שלפחות יום בשנה יצעד כאן מצעד גאווה.

(השנה מטעמים פרקטיים אפספס את המצעד, אולם כיוון שבמצעד לפני שנתיים נהרסו לי זוג הנעליים הכי טובות שלי, הרי שאהיה שם ברוחי).