אולי זה בגלל שביום שבו החינמון מכריז שלא כל כך רע אני מגלה עד כמה לא טוב לחיות בישראל. אני מהרהר ומהרהר, חושב ובודק ומגיע למסקנה ההכרחית, אפשר למצוא אשמים.
ברגיל, אנחנו מאשימים את הפוליטיקאים, פקידי האוצר וכו'. הפוליטיקאים תמיד מעדיפים את הפופוליסטי על הנחוץ, תמיד מעדיפים את הטווח הקצר על הטווח הארוך, תמיד יבחרו במה שיביא להם יותר קולות. פקידי האוצר תמיד יעדיפו את המדיניות הכלכלית על פני המדיניות האנושית, תמיד יחשבו איך לקצץ ולא איך לרווח, תמיד ירצו להשקיע בהון הכלכלי ולא בהון האנושי.
אבל זה קל מדי. נכון, הפוליטיקאים אשמים. נכון, פקידי האוצר אשמים. אבל יש גורם שלישי חשוב מאין כמוהו שאשמתו דומה אם לא גדולה משני אלה. הבירוקרטים ובייחוד אנשי הפקידות הבכירה.
על מי אני מדבר? על אותם מנהלי מוסדות גדולים שנתנו למצב להידרדר כך, במוסד אותו הם מנהלים, ולידם מנהלי המשנה.
ניקח את הדוגמאות שקל לי לדבר עליהם כרגע, המוסדות האקדמיים והמוסדות הרפואיים.
קצת נתונים על המוסד האקדמי בישראל. משנת 1990 הוכפל מספר הסטודנטים במדינת ישראל. במקביל חלה ירידה בתקצוב המדינה את המוסדות האלה. הפגיעה אם כך במוסדות נעה סביב 70% פגיעה תקציבית, מתן שירותים לאוכלוסיה שכמעט הוכפלה עם תקציבים שירדו. מה עשו ראשי המוסדות האלה?
ומה בדבר בתי החולים? כבר שנים שאין תוספת מיטות ראויה לבתי החולים בישראל. המחלקות הגדולות כורעות תחת העומס. מדי חורף יש את הסיפורים הידועים על מצוקת המיטות במחלקות הרלבנטיות. מה שלא מספרים זה כמובן על מצוקת המיטות במחלקות הלא רלבנטיות כל השנה. מה עשו ראשי המוסדות האלה?
התשובה במלה אחת היא כלום. בשתי מלים: הם הסתגלו.
הסיפורים מהמוסדות להשכלה גבוהה לא מרשימים במיוחד. כולם יודעים שכיתות הלימוד הפכו לאולמות הרצאה של מאות אנשים. יחס אישי בין מרצה לסטודנטים הוא איזשהי נוסטלגיה רחוקה. אפילו המכללות הפרטיות נותנות שירות של הרצאות עם 85 סטודנטים באולם. מצבן טוב. באוניברסיטאות המספר של הסטודנטים באולם יהיה 150 אם לא 200. האם רקטור כלשהו דפק על השולחן? האם נשיא כלשהו הכריז שבמצב הנוכחי הוא לא פותח את שנת הלימודים? האם ראש חוג כלשהו אמר שהוא מפסיק לקלוט סטודנטים? נהפוך הוא, הם קולטים עוד ועוד סטודנטים כי הם מתוקצבים לפי סטודנטים. הם חושבים שאם הם יקבלו עוד סטודטנים תהיה רווחה כלכלית. כך, הם נתנו ידם להדרדרות. הם לא עצרו. לא הפסיקו את המעגל הרע. מעגל שהפך את המערכת לבדיחה עצובה. מערכת שלא נותנת אפילו השכלה תיכונית בחלק מהמקרים.
בבתי החולים הסיפור יכול להיות משעשע הרבה יותר. בואו נראה איך זה עובד. המצב קשה, לראש המחלקה אין מספיק חדרים בשביל כל המיטות שלו. האופציות הן שתיים: להבהיר שהוא לא קולט יותר חולים, וכך הוא פוגע במחלקה שלא תוכל לגדול, שמן הסתם מתוקצבת לפי מספר חולים ופינוי המיטות והדלת המסתובבת של החולים, או להתגמש, להסתגל. הוא מחליט להסתגל. נו, רק מיטה אחת במסדרון, כמה נורא זה כבר יכול להיות. והוא גם ידאג לפרטיות של החולה במסדרון. הבטיחו לו שאמנם כסף לחדרים אין, אבל כסף ליריעות פלסטיק שיקיפו את המיטה במסדרון יש. נו, עם יריעות פלסטיק סביב המיטה, הרי זה ממש כאילו יש מיטה פרטית. אמנם במסדרון, אבל הוא יוכל לתת טיפול לעוד חולה. אז מוצבת לה אחר כבוד עוד מטה במסדרון. סביבה עומדות שתי יחידות של יריעות פלסטיק. אולם המצב לא משתפר. ראש המחלקה שוב ניגש, מתחנן לעוד חדר, לעוד מקום, החולה במסדרון כבר צועק, הם צריכים טיפול, חייבים עוד חדרים, יש עוד חולים שמחכים לטיפול המסור של המחלקה. אבל אין תקציב. מוכנים לתת לו עוד מיטה. כן, עוד אחת במסדרון. כסף למיטה דווקא יש. ראש המחלקה מבין שאת הקרב על החדר הוא לא ינצח. בשלב הזה הוא כבר לא מבין שהוא הפסיד את המערכה. כשאומרים לו שאין כסף ליריעות פלסטיק למיטה השניה, הוא מבין שאין תכלית, אין טעם. לשתי המיטות יש שתי יריעות פלסטיק, כך שאף אחת מהן אינה זוכה לפרטיות. מה כבר יכול ראש המחלקה לעשות? הוא לא יתפטר, כי מי שיבוא אחריו גם הוא יסכין לתנאים האלה, אולי אפילו לתנאים גרועים יותר, הוא עוד איכשהו ישמור על המצב, ינסה לשמור על סטנדרטים.
אבל גם הוא וגם האחרים הם האחראים למצב שהדרדר כל כך. אם נשיא האוניברסיטה העברית היה סוגר את האוניברסיטה שלו כבר לפני שלוש שנים, הקיצוצים בהשכלה הגבוהה לא היו נמשכים. אני לא מצפה לצעד דומה מנשיא אוניברסיטת חיפה, שכן איש לא ישים לב אם אוניברסיטה זו תיסגר. דבר דומה קיים גם עם בתי החולים הממשלתיים הגדולים. אם מנהל בית חולים רמב"ם או שיבא היו מכריזים שהם סוגרים את בתי החולים שלהם – לא מקבלים חולים חדשים עד להודעה חדשה, למעט מקרים דחופים במיון - הקיצוצים בבתי החולים לא היו נמשכים. אבל הם בשלהם. הם מכתתים רגלים אצל תורמים מתוך מחשבה שהכסף הפרטי יוכל לעצור את התהליך. הם מתקרנפים, מצטמצים, מנהלים משאבים, חוסכים פה, מקצצים שם, שמים עוד חולה במסדרון, עוד עשרה סטודנטים בסמינר, עוד עובדי קבלן לניקיון, עוד עובדי שעות להוראה, עושים הכל כדי לספק את אותו השירות הטוב, מספר אחד בארץ, ללקוחות, לסטודנטים, לחולים. כשתשאל אותם הם יודו שהמצב לא יכול להימשך. רק שהם לא עושים דבר אמיתי כדי לשנות אותו, חוץ מלהסתגל.
בכך אותו מנהל בכיר, אותו פקיד ממשלתי גבוה (דבר דומה קיים גם בלשכות הרווחה, לשכות העבודה, הביטוח הלאומי, משרד הפנים וכל שאר המוסדות הציבורים שנותנים שירות) מסתגל ועוזר למדינה להפסיק לדאוג לאזרח - הוא אשם. כי עבודתם חשובה להם, מעמדם חשוב להם, כי מי שיחליף אותם לא יעשה עבודה טובה יותר, אולי אפילו יצליח להסתגל קצת פחות, לכן הם חייבים להישאר, חייבים להמשיך לתפקד, אחרת כל המערכת תיהרס. הם רק לא שמים לב שהיא כבר נהרסה, אולי, ולדעתי גם, בגללם.
פוסט זה נכתב לפני שידעתי על סדרת מאמרים זו בהארץ.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
