אחת מצורות הבילוי המקובלות בימינו היא יציאה לאכול. כך אנשים מכל הגילאים והסוגים, אפילו אנשים כמוני, הולכים למסעדות. שם מציעים להם מבחר מאכלים ומנות, משובחים המאכלים, נפלאות המנות, ורק בעיה אחת יש.
המבורגר 220 גר' עם צ'יפס. זוהי מנה אחת. לקחתי אותה. סיימתי אותה. בקושי, בקושי רב אפילו. נכון, הייתי רעב באותו יום וזו הייתה ארוחתי היחידה באותו יום (חוץ מכמובן ארוחת הבוקר שהיא הארוחה החשובה ביותר ביום). הרגשתי כמו פרה לפני שחיטה כשסיימתי את המנה. לחלופין, כמו עוף שמפטמים את כבדו לפני שחיטתו.
שלשום הבנתי למה. הכנתי לעצמי קציצות. לקחתי חצי קילו בשר טחון. הכנתי מהן 10 קציצות. לארוחה שלי, היחידה ביום, לקחתי לי שתי קציצות. הוספתי לזה אורז וקינואה ושבעתי. או אז הבנתי, לא צריך המבורגר של 220 גרם שמגיע בתוך לחמניה יחד עם צ'יפס בשביל להיות שבע. גם המבורגר של 200 גרם יספק. גם המבורגר של 180 גרם יספק, אפילו כזה של 150 וגם 120 גרם יספיקו בהחלט. אז למה, הו למה, נותנים לנו המבורגרים כל כך גדולים? הבעיה אינה רק עם המבורגרים, גם סטייקים מגיעים בגדלים של לפחות 200 גרם. זאת למרות ש-100 גרם בשר מספקים בהחלט לארוחה מרכזית ביום.
אבל לא עושים זאת רק עם בשר. גם כשיוצאים ואוכלים פסטה מקבלים שתי מנות אוכל לפחות. אז נכון, אפשר מראש לכלכל צעדים ולחלוק מנה. אפשר גם לקחת את המנה הבייתה. אבל אז רואים את מה שיש במנה ביום למחרת. רואים את כל השמן שבתוכו צפה המנה והאטריות ומבינים למה זה היה ממלא כל כך ביום האתמול. המנות גדולות מדי ושמנות מדי.
אז נכון זוהי בקשה של מפונקים, אבל בכל זאת. במקום המבורגר של 220 גרם ב30 שקל, אפשר אולי המבורגר של 120 גרם ב25 ש"ח? במקום פסטה של איזה 300 גרם ב48 ש"ח, אפשר אולי פסטה של 150 גרם ב40 ש"ח? לא צריך להאביס אותנו יותר מדי. אנחנו שמנים מספיק גם ככה. וההרגשה של לצאת ממסעדה מפוטם כמו אווז מעוררת גועל והורסת את ההנאה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
