חרונולוגיה חסרת חשיבות

אין בכוונתי להתייחס ל"כתבה" השנייה בשבעה ימים, המוסף של המדינה. המרכאות כמובן כיוון שאין כל קשר בין היחצ"נות הבוטה לצה"ל לבין עיתונות.

ברצוני להתייחס לכתבה הראשונה במוסף. הכתבה עוסקת ברן ארז ובמעלליו. איני בא לסנגר עליו, רק לקרוא בין שורות הכתבה.

הפסקה השלישית היא הפסקה שהבהירה לי לראשונה שהכתבה מגמתית: "חשוב להדגיש, כי אין בכתבה זו משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים לשיפור שכרם ולשדרוג תנאי הלימוד. ההפך הוא הנכון. ואולם, דווקא בתקופה שבה מיליוני אזרחים נפגעים משביתה בתיכונים ובחטיבות הבייניים [טעות במקור], חיוני להאיר מיהו המנהיג שמוביל את מאבק המורים, מה הם מניעיו ואילו שיטות פעולה הוא נוקט." כלומר, הכתבה היא בעצם בעד השביתה ובעד מטרותיה - שארז ורבים אחרים חושבים שהיא אינה דווקא על שכר ועל תנאיהם כי אם על מעמד המורים ומקצוע ההוראה בישראל. אם הכתבה והכותבים תומכים בשביתה, מדוע הם משרטטים את דמותו של מי שמוביל את המאבק הזה כאיש מושחת ולא ראוי? האם אדם מושחת ולא ראוי יכול להוביל מאבק ראוי? בואו נוסיף גם את העובדה שהאדם המושחת והלא ראוי הזה פוגע במאבקו במיליוני אזרחים, האם עדיין אין בכתבה משום הבעת עמדה? אמיר שואן, אמירה לם ומוסף שבעה ימים חושבים שאנו אידיוטים או שהם משקרים לעצמם.

לחלופין, ייתכן שהם מאוד מאוד מתוחכמים, שכן הם עצמם מודים ש: "אין בכתבה זו משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים.... ההפך הוא הנכון." כלומר יש בכתבה משום הבעת עמדה נגד מאבקם של המורים וגו'. כפי שמתחוור מהכתבה, שמציגה יושב ראש ארגון עובדים שמאבקו פוגע במיליוני אזרחים כמושחת תחת הכותרת "חינוך רע" (ע"ע רני רהב ושלי יחימוביץ).

החלק הראשון של הכתבה ברור ומגמתי כנגד מאבקם של המורים. איך אני יודע? אפשר ללמוד זאת מהמקורות המצוטטים בכתבה. כל החלק הראשון בכתבה הם ציטוטים של גורם בכיר מאוד במשרד האוצר. אגב, מדוע גורמים במשרד האוצר מתראיינים בלא ציון שמם? מיהו אותו פקיד בכיר מאוד באוצר? האם גם בציטוט של אותו פקיד בכיר מאוד באוצר "אין משום הבעת עמדה" ביחס לשביתת המורים? מדוע הוא זוכה לחיסיון? מדוע רן ארז מוזכר בשמו בעוד אותו פקיד בכיר מאוד באוצר (מן הסתם ראש אגף תקציבים או לחלופין הסגן שלו, מר כהן, שמנהל את המגעים עם המורים) לא מוזכר בשמו?

הדברים שאומר אותו פקיד על רן ארז מראים עד כמה צבועה הכתבה: "מדובר באדם אינטיליגנטי, בעל יכולת ורבלית, שמגיע מוכן לפגישות, בקי בפרטים הקטנים ובעל יכולת לנהל משא ומתן". עד כאן דברי שבח והלל. אבל אז מגיע ההמשך הבלתי נסבל מבחינתו של אותו פקיד אוצר: "אבל הפקשוש הגדול הוא שאתה אף פעם לא יכול לצפות מה יהיה המהלך הבא שלו." זאת כבר בעיה קשה לפקיד אוצר. אם הוא מנהל משא ומתן והוא לא יכול לחזות את הצעד הבא של הצד עימו הוא מנהל משא ומתן, זה באמת פקשוש - של פקיד האוצר. הרי כולנו יודעים שמשא ומתן מנהלים באופן גלוי כשהכל ידוע לשני הצדדים. בייחוד משרד האוצר ואגף התקציבים שאמון על שקיפות מלאה, מספק מידע ותמיד מבהיר מהם היעדים הסופיים שלו בכל משא ומתן. לכן רוב המשאים ומתנים של האוצר נעקפים בסוף על ידי חוק הסדרים שמקפיא אותם. אז ברור מדוע האוצר לא אוהב את רן ארז. קשה לנהל איתו משא ומתן . גם אני אם הייתי באוצר לא הייתי אוהב מישהו שקשה לנהל איתו משא ומתן. אם אני מורה, אני קורא את המחמאה הזאת ממשרד האוצר ומאוד מרוצה ממי שעומד בראש הארגון שלי. גם המשפט הבא של אותו פקיד בכיר מאוד באוצר מחמיא לראש הארגון: "בשיחה עימו יכולה להיווצר אווירה מאוד נעימה. יש תחושה שהדברים זזים. ואז הוא יוצא החוצה לתקשורת, ומתלהם ומשתלח." אכן, זו בעיה עם פקידי האוצר. כשמדברים איתם בנעימים הם תמיד חושבים שיש התקדמות. ככה זה בישראל, בעלי כוח במשא ומתן חושבים שאם לא צועקים עליהם סימן שמסכימים איתם, ואז יש "התקדמות". שוב, העובדה שפקידי האוצר מתלוננים על קשיים בניהול משא ומתן זו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת ליושב ראש ארגון עובדים. (ביום שבו ידיעות אחרונות יכתוב כתבה לא מחמיאה על פקיד אוצר כלשהו, אפשר יהיה לדבר.)

בפסקה הבאה משמיצים את ארז על כך שהוא לא היה מוכן לשבת במשא ומתן מול פקידה זוטרה ממנו בהיררכיה. מה אפשר לעשות, אבל ככה זה במשא ומתן. יו"ר ארגון לא דן עם פקידות נמוכה, על כן התרגיל של אלי כהן (כאמור סביר שהוא הפקיד הבכיר מאוד באוצר) שלא הופיע לישיבת משא ומתן, אכן צריך היה להתקבל בתגובה הזאת של ארז. עוד מחמאה לארז על ניהול נכון של המשא ומתן.

הפסקה הבאה דנה ביריבות בין שני הארגונים ומצטטת את וסרמן, ראש הסתדרות המורים. כל מי שקורא ברשת לאחרונה דברים, יודע על ההסכם הביזיוני שחתם וסרמן, חבר מפלגת העבודה, עם יולי תמיר, חברת מפלגת העבודה, לא מזמן. ההסכם הזה גרוע. וסרמן טוען שארז לא חתם על ההסכם מסיבות אגו. רוב המורים חושבים שארז לא חתם על ההסכם כי הוא גרוע, כמו וסרמן.

לאחר מכן, הפקיד מהאוצר מתלונן שארז גורם לפומביות המשא ומתן עם האוצר כשהוא מזמין עיתונאים לפגישות האלה. ודאי, האוצר, שקודם התלונן על כך שארז בלתי צפוי ולא שקוף מספיק, מתלונן על כך שארז פוגע בחוסר השקיפות של המשא ומתן.

נדלג על השחיתות הפנימית. סביר להניח שאכן יש שחיתויות בארגון הזה. אין כמעט ארגון שאי אפשר למצוא בו כאלה דברים. צריך להיות קדוש בשביל לנהל ארגון בלי להידבק בשחיתות כלשהו.

בסיום הכתבה פתאום לרן ארז יש אג'נדה חינוכית, אבל אפילו משפט שכזה נכתב כחיסרון: "לא ברור מהי מערכת הערכים של ארז, אבל לגבי מערכת החינוך יש לו דווקא אג'נדה ברורה". כך מבחינת אמיר שואן, אמירה לם, מוסף שבעה ימים וידיעות אחרונות, שכאמור אינם מביעים עמדה, אג'נדה חינוכית היא שלילית. ביזיון, חוצפה שאין כדוגמתה. מה הבעיה עם האג'נדה החינוכית של ארז? ובכן, יש לה רק חיסרון אחד: "התכנית נוסתה בחמישה בתי ספר, הוגדרה כהצלחה, אבל לבסוף נקברה בשל עלויותיה הגבוהות. ארז לא שכח." ארגון המורים מציע תכנית לרפורמה בחינוך. התכנית מאוד מצליחה, ואז האוצר קובר את התכנית בגלל העלויות שלה. אבל לא עיתון כידיעות האחרונות יתעכב על כך. לא, מה פתאום. ארז לא שכח, אבל לא בגלל שהתכנית הצליחה והאוצר קבר אותה, אלא בגלל בעיות של אגו. שוב, למי ששכח, אמיר שואן, אמירה לם, מוסף שבעה ימים וידיעות אחרונות לא נוקטים עמדה ביחס למאבק. הם רק מבהירים שיש תכנית מוסכמת על ארגוני המורים לשיפור החינוך בישראל ומדינת ישראל משיקולי תקציב בלבד (למרות שכמובן חינוך הוא הדבר החשוב ביותר שיש) מחליטה לא לאמץ אותה.

כשמסתכלים על המספרים, שמופיעים בכתבה מיד לאחר שאוזכרה קבירת התכנית של הארגון, הסיפור ברור. לפי מקורות הכתבה במשרד החינוך (העלומים שוב וכמובן חסרי העמדה במאבק של ארגון המורים) התכנית של ארגון המורים היא תוספת של 16 שעות (ל-24 שעות כיום) - כשני שליש תוספת שעות - תמורת תוספת של 60% שכר. התכנית של האוצר היא תוספת של 12 שעות - 50% תוספת שעות - תמורת 36% שכר. כלומר, אפילו לפי תכנית הארגון, המורים מוכנים לתוספת עבודה גדולה יותר מתוספת השכר המקבילה לה. הדיון הוא על כמות תוספת העבודה וכמות תוספת השכר.  

סיום הכתבה בכלל מאוד מוזר. ציטוט אחד של מורה שאומר לרן ארז שיותר חשוב להיות מורה מאשר יושב ראש ארגון מורים. קשקוש מקושקש. לאחר מכן, משום מה המנהל המיתולוגי של רן ארז אומר שהוא מורה טוב. לאחר מכן, סיפור מוזר על כך שרן ארז סירב לתפקיד פוליטי שהוצע לו מטעם המפד"ל. אבל גם זה כמובן מגובה בהסבר: "יש לו יותר מדי להפסיד בארגון שלו." הרי האיש פועל רק מאינטרסים אישיים, אין לו ערכים, יש לו אג'נדה חינוכית מפוקפקת שדורשת יותר מדי כסף והוא מנהל משא ומתן קשוח.

לא פלא שידיעות אחרונות, מוסף שבעה ימים, אמיר שואן ואמירה לם לא נוקטים עמדה במאבק של המורים, הם רק חושבים שמי שמוביל את המאבק הזה הוא איש רע. כך גם חושבים באוצר ובמשרד החינוך. משום מה המורים חושבים אחרת. אבל ידיעות אחרונות ומוסף שבעה ימים מייחצנים את צה"ל וגם את משרד האוצר והחינוך. הם גם לא נוקטים עמדה.

לסיום אכתוב שאין בסקירה זאת משום הבעת עמדה שלילית ביחס לאמיר שואן, אמירה לם, מוסף שבעה ימים וידיעות אחרונות ועבודתם העיתונאית. ההיפך הוא הנכון.