חרונולוגיה חסרת חשיבות

גילוי נאות: לכותב יש אינטרס ששביתת המרצים תצליח והוא גם מעורב בשוק האקדמי.

שביתת הסגל האקדמי הבכיר היא שביתה מוצדקת. התביעה לפיצוי על שחיקת שכר היא תביעה מוצדקת. כיוון שהאוצר מורח משאים ומתנים, השביתה מוצדקת. אבל ניהול המאבק והשביתה הוא יהיר, קצר ראות ונוגד את האינטרסים העצמיים של הסגל הבכיר ויוביל לכך שהשביתה תיכשל, אלא אם כן ישונו מטרות השביתה.

פרופ' צבי הכהן, יו"ר הפורום הארצי של ארגוני הסגל הבכיר באוניברסיטאות, התלוצץ בטלוויזיה על חשבונו של רן ארז, ואמר ששידוך בין הסגל הבכיר לארגון המורים אינו אפשרי. בהתבטאותו זו הבהיר מנהיג המרצים שהוא אינו מבין את הקשר בין מאבקו לבין זה של ארגון המורים. שאלה פשוטה מוכיחה את הקשר: מיהם הסטודנטים באוניברסיטאות אם לא התלמידים שמסיימים את מערכת החינוך הכושלת בתיכוניים? בתיכון לא מלמדים ללמוד, לא מלמדים אנגלית ברמה סבירה וגם שאר מקצועות נלמדים במחסור משווע של שעות לימוד ותנאים. כשאותם תלמידים הופכים לסטודנטים, הם לא יודעים ללמוד באופן עצמאי, לא יודעים לחשוב ולא מוכנים לשמוע על ביקורתיות. החינוך האקדמי קשור קשר הדוק לחינוך התיכוני, אבל כולם מבינים זאת חוץ ממנהלי המאבק של הסגל האקדמי הבכיר.

השינוי במפה האקדמית והיחלשות הסגל הבכיר

בנוסף לחוסר היכולת לראות את מערכת החינוך בכללותה, מנהיגי הסגל הבכיר לא מבינים את מצבם הארגוני. המאבק המוצלח האחרון של ארגוני הסגל האקדמי היה ב-1994. אז, אחרי שביתה ארוכה הצליחו הפרופסורים והמרצים בתקן להשיג שיפור תנאים מרשים, תוך מכירת חברי הסגל האקדמי הזוטר.

השוואה בין 1994 לימינו מבהירה עד כמה מאבקו הנוכחי של הסגל הבכיר חסר סיכוי. ב-1994 לא היו כמעט מכללות. כיום, כחמישים אחוזים מהסטודנטים לתואר ראשון לומדים במכללות. במכללות אין שביתה, אין ארגוני סגל בכיר, אין מרצים בתנאים דומים לאלה שבאוניברסיטאות. מכאן, ב-1994 השביתו המרצים באופן מוחלט את הלימודים האקדמיים בארץ. כיום, הם משביתים לא יותר ממחצית מהלימודים האקדמיים, ורק באוניברסיטאות.

יתר על כן, ב-1994 רוב הקורסים באוניברסיטאות הועבר על ידי המרצים בתקן, דבר שהפך את השביתה לאפקטיבית. כיום באוניברסיטת חיפה כמחצית מהקורסים מועברים על ידי מורים מן החוץ או סגל זוטר. מצב דומה קיים גם באוניברסיטת בן-גוריון ובאוניברסיטת בר-אילן, שם סביר שיותר ממחצית מהקורסים מועברים על ידי מורים מן החוץ או סגל זוטר. מכאן, אולי באוניברסיטאות העברית, תל-אביב ובטכניון השביתה מורגשת. בשלוש האוניברסיטאות האחרות השביתה לא מורגשת. לפני שלוש עשרה שנה שביתה של סגל בכיר השביתה את כל האקדמיה בארץ, כיום היא משביתה פחות מרבע.

ועד ראשי האוניברסיטאות יודע שזהו המצב. לכן, הוא משתמש בסגל האקדמי הזוטר ובייחוד במורים מן החוץ כדי לשבור את שביתתו של הסגל הבכיר. נשיאי האוניברסיטאות קוראים לסטודנטים להגיע וללמוד, כיוון שהם יודעים שקורסים רבים מתקיימים. מבחינת ראשי האוניברסיטאות הסגל הבכיר יכול לשבות, שנת הלימודים מתקיימת כסידרה.

ארגוני הסגל הבכיר לא מבינים מצב זה. הם מתעלמים מכמות המורים מן החוץ- עובדי קבלן אקדמיים שמועסקים שמונה חודשים בשנה אקדמית ללא תנאים סוציאליים או בטחון תעסוקתי- ומאופן העסקתם הזול. עלותם הנמוכה של המורים מן החוץ איפשרה את החלפת המרצים בתקן במורים המן החוץ, שעוסקים בהוראה. ארגוני הסגל הבכיר לא מבינים שהיחלשותם וחוסר האפקטיביות של שביתתם נובעים מהעסקתם הלא נורמטיבית והזולה של המורים מן החוץ. בנוסף, ככל שמאבקו של הסגל הבכיר יצליח, והם יקבלו פיצוי ויימנעו שחיקה עתידית של השכר, כך יהיו יותר מורים מן החוץ וכוחם העתידי של ארגוני הסגל הבכיר ייחלש. מכאן, מטרת המאבק הנוכחי פוגעת בארגוני הסגל הבכיר לטווח ארוך.

זה נשמע כמו "תנו לנו עוד כסף"

מטרת המאבק גם פוגעת במאבק עצמו. קשה מאוד להסביר דרישה לפיצוי על שחיקת שכר. הדיון הוא על אחוזי שחיקה ומדדים לחישוב שכר. אולי הנתון של 35 אחוזי שחיקה אינו מדויק? אולי 22 אחוזים הוא נתון מדויק יותר? אולי המדד בו השתמשו חברי הסגל האקדמי הבכיר לא נכון? אולי ואולי ואולי ועד שהכל מוסבר כבר נשכחה הדרישה הראשונית, למעט זה שהיא לתוספת כסף. מאבק הדורש בסופו של דבר תוספת שכר הוא מאבק גרגרני. הציבור יעדיף מאבקים אחרים, דוגמת מאבקם של המורים בתיכוניים, על פני מאבקם של המרצים, שמרוויחים לא רע ושדורשים תוספת שכר.

הדרישה הנתפשת כדרישה לתוספת כסף היא דרישה חסרת ביסוס מוסרי. ארגון המורים משלב את הדרישה לשיפורי שכר בדרישה לשיפור מעמד המורה, דילול הכיתות ודרישות חינוכיות-ערכיות נוספות. מנהיגי סגל האקדמי לא מעלים דרישה אקדמית או חינוכית אחת. מבחינתם, המערכת האקדמית לא הידרדרה כאן בעשור האחרון, למעט בעניין השכר. כל מי שביקר באוניברסיטה בעשור האחרון יודע שלא כך המצב: מספר הסטודנטים למרצה עלה, הציוד והספריות לא התחדשו והדרישות מן הסטודנטים פחתו. לסגל האקדמי הבכיר כל זה לא איכפת. איכפת לו רק ששכרו נשחק.

שינוי המטרות ואיחוד השורות כתנאי להצלחת המאבק

מכל אלה ברור שמאבקו של הסגל הבכיר מביס את עצמו. הדרישה שלו היא דרישה שקשה להסביר אותה - פיצוי על שחיקת שכר נשמעת כמו דרישה לתוספת שכר; שנתפשת רע בציבור - הם חסרי ערכים ורוצים רק כסף; ושמתעלמת מהתמונה הגדולה בעולם האקדמי - העסקה זולה ולא תקנית של מורים מן החוץ באוניברסיטאות ובמכללות שמעניקות תארים מוזלים. כל זאת למרות שהמאבק צודק.

מה כן צריכים חברי הסגל הבכיר לדרוש? הם חייבים לדרוש תוספת תקנים, כדי לחזק את מעמדם הארגוני שיאפשר מאבקים עתידיים על המשך האקדמיה וכדי לאפשר מחקר אמיתי ומתקדם. הם חייבים לדרוש יצירת יחס הגיוני בין משרות המרצים בתקן לבין משרות מורים מן החוץ - כדי להפסיק את הזליגה הקיימת מהעסקה תקנית להעסקה של מורים מן החוץ. הם חייבים לאחד כוחות עם ארגוני הסגל האקדמי הזוטר ולדרוש את שינוי צורות ההעסקה של המורים מן החוץ - כדי להכניס ערכיות במאבקם, כדי להעלות את כוחם הארגוני וכדי שלא יהיה כדאי לראשי האוניברסיטאות להעסיק מורים מן החוץ במקום סגל בכיר. מעל לכל, הם חייבים לדרוש שינוי בסדר העדיפויות החברתי והשקעה מסיבית בחינוך באופן כללי, כולל בתיכוניים, כדי שבעתיד יהיה להם את מי ללמד וכדי שלחברה הישראלית יהיה עתיד. בתוך דרישה זאת הם יכולים להכניס את דרישתם לפיצוי על שחיקת שכרם. אולם כל עוד מאבקם מתמקד בדרישה לפיצוי על שחיקת שכרם, הוא לא יוביל אותם ואותנו לשום מקום חיובי.