חרונולוגיה חסרת חשיבות

הפוסט הראשון לימד אותנו מה רן ליאור חושב על המורים ומיהו רן ליאור. הוא חושב שהם עצלנים כי הוא כזה. הם קומבינטורים שאינם חושבים על דבר למעט המשכורת. עמדה ראויה להערכה של כתב חינוך. אכן, מחויבות עמוקה לציבור יש כאן. מן הראוי להחליף את כל המורים כיוון שאלה אינם חושבים. מובן שרן ליאור לא יאמר זאת, אבל, להביא מורים שחושבים עולה כסף. האוצר, ורן ליאור עימו, מבקר את המורים על איכות נמוכה, אבל מתעלם מהפתרון, שכן הפתרון דורש כסף. רן ליאור לא מאמין שתוספת כסף תעזור. גם האוצר לא. רק הציבור מאמין בכך.

הפוסט השני של רן ליאור מבהיר לנו איזה סוג כתב יש לנו. לא רק שהוא מאמין בהלעטות האוצר, הוא גם מבין גדול בעיתונות. שאנטו איינגר לימד כבר לפני הרבה שנים שהעיתונות הטלוויזיונית מוכרת סיפורים אישיים, וכשדרך מכירה זאת גורמת לחוסר יכולת להבין תהליכים חברתיים מורכבים. רן ליאור בפוסט הראשון הסביר שאי אפשר להעביר סיפור מערכתי מורכב ולכן הוא כותב על כך בפוסט, ללא הצלחה גם שם. הפוסט השני מבהיר שרן ליאור מאמין שעיתונות טובה היא סיפור אנושי נוגע ללב. הפוסט השני מספר את הסיפור מאחורי הכתבה של רן ליאור באותו ערב. סיפור של ילדה אחת בת שש. אכן, סיפור נוגע ללב וראוי לפרסום כפול - בכתבה ובפוסט. אבל, הסיפור גם מבהיר לנו את סדר היום של רן ליאור. הוא לא יתעסק בבעיות מערכתיות. הוא יעדיף את הסיפור האישי הקטן שקל לטפל בו וקל לפתור בו. הוא מעדיף סיפור על ילדה בת שש מאשר לחפש סיפור על השביתה. הרי יש 20000 מורים שובתים. ישנם מאות אלפי בני נוער מושבתים. ישנם גם 4500 חוקרים שובתים ודי הרבה סטודנטים שובתים. אבל לא כתב כמו רן ליאור יבין שהשביתה היא הסיפור החשוב. לא, הסיפור האנושי של ילדה בת שש חשוב הרבה יותר.

אז מה למדנו על רן ליאור מהבלוג שלו? הוא לא חושב שהוא מסוגל להעביר סיפורים מורכבים שיעבירו את הבעיות האמיתיות של מערכת החינוך. לכן הוא פתח בלוג. הוא חושב שהמורים הם עצלנים וטיפשים. לכן הוא חושב שהשביתה שלהם לא תועיל למערכת החינוך. הוא לא חושב שתפקידו לבקר את הממשלה, אלא לבקר את המורים. הוא תמיד יהיה לצד החזק, אלא אם כן החלש הוא איש בודד וגלמוד שהסיפור שלו הוא סיפור אישי וצר. אכן, כתב חינוך ראוי.