חרונולוגיה חסרת חשיבות

היה זה אחד מאותם ימים תמוהים לגמרי, ימים מוזרים, בהם מודה אדם לאלוהיו על שנתן לו לקום משנת עמלו אל יום חדש מלא חיים ושימחת חיים.

כן, כי כך מצאתי את עצמי היום בשעה אחת לערך ועדיין לא התעצבנתי על איש. מובן שהתעצבנתי על אישה, אבל המזכירה אצלנו במשרד יודעת שתפקידה לסבול את חיצי הזעם, הכעס, העצבים, ושאר התחושות השליליות שיש בי. אחרי הכל בשביל זה היא המזכירה ואני הבוס שלה. אז היא רק חייכה חיוך שבור שיניים, חרקה את שאר השיניים הלא שבורות שלה והמשיכה בעבודתה במסירות. כן, היא גם הכינה לי היום את הצ'ק שלי. ככה זה כשהמזכירה שלך, קולטת הברקים, היא גם זאת שאחראית על המשכורות. בעברית קוראים לזה משרד קטן.

אז השעה הייתה אחת בצהריים ועדיין לא התעצבנתי היום על איש. הדבר התמוה ביותר באין סיפור שכאן, שכך זה גם יימשך. גם בהמשך היום לא אתעצבן על איש. כי זה היה זה אחד מאותם ימים תמוהים לגמרי, ימים מוזרים, בהם מודה אדם לאלוהיו על שנתן לו לקום משנת עמלו אל יום חדש מלא חיים ושימחת חיים. כמו למשל שלפתע מקבלת המזכירה שבורת וחורקת השיניים שלי טלפון. מחפשים דווקא אותי. מכל האנשים בעולם. הסיכוי הוא אחד למספר מילארדים העולה על שישה. לא סיכוי טוב במיוחד. סיכוי רע אפילו. איזה מזכירה אחרת מחפשת אותי. מזכירה שרוב הזמן הייתי מסנן כיוון שכבר שנים אין לי איתה עסקים. אבל, הייתי שם, המזכירה ענתה, אז לא יכולתי לסנן. אז לא סיננתי. תגיד, אתה מחכה לחבילה? שאלה אותי המזכירה השנייה. למה? כי הגיעה לכאן חבילה שעל שם שדומה לשמך אבל לא על שמך, וחשבתי אולי זה כן שלך. רגע, זה הגיע מהולנד? כן. אישרה המזכירה. מהמקום הזה והזה? כן. אז כן, ודאי, אני מחכה לחבילה. כך שמתי פעמיי לעבר המזכירה השנייה, שבדרך כלל הייתי מסנן, או סתם לא עונה, וודאי שלו לא הייתי נמצא במשרד לא הייתי הולך אליה. כך הלכתי אליה למשרד ולקחתי את החבילה שהגיעה מהולנד. לא, לא כדורי ההזיה והאקסטזי. אבל, ככה זה בימים שכאלה, מקבלים חבילות מארצות ניכר.

שמח וטוב לבב חזרתי למשרד ואל המזכירה חורקת ושבורת השיניים. גם היא התרגשה מאוד מהחבילה שהבאתי, אבל יותר היא התרגשה מכך שהיא יכולה כבר ללכת הביתה. שעון מראה שלוש, מתי מתי כבר שמונה. שעה עברה. השעון הראה ארבע. המזכירה נטשה מזמן. לכן החלטתי שגם זמני הגיע. כן, גם זמני הגיע. או אז צלצל הסלולרי שלי. אותו אחד שבו אני נוהג לסנן את המזכירות יחד עם שאר 90% מהאוכלוסייה שמתקשרים אליו. צלצל. מספר חסוי. זאת לא יכולה להיות המזכירה שבורת וחורקת השיניים שלי, שכן היא לא במשרד כבר, ולו הייתה במשרד לא הייתה צריכה להתקשר אליי, כי אני הייתי במשרד. ולמרות זאת ולמרות הכל, שלא כהרגלי, עניתי. קול צעיר נשמע מהצד השני. שלום, אתה כך וכך. בהחלט, בהחלט זה אני. אז תשמע, אני צריכה קצת מידע על זה וזה כי אני כותבת עבודת גמר ותהיתי אם תוכל לעזור לי. אני יכול לנסות. היא המשיכה וניסתה וסיפרה שניסתה וחיפשה וחפרה והייתה בסכפריה כל היום היום ואתמול ולא מצאה, ואולי בכל זאת, ולא, ודאי רק בעברית. רגע, אמרת עבודת גמר? כן. בתיכון? כן, עבודת גמר בתיכון לבגרות. פשוט חיפשתי כל היום חומר ואז נזכרתי ששמעתי עליך, עשיתי גוגל והשם שלך הפציץ, אז החלטתי להיות חצופה ולטלפן, כי כן יש גם את הטלפון שלך באינטרנט. מה אני אגיד לכם, החוצפה משתלמת. מובן שהייתי נחמד אליה. אחרי הכל לא כל יום קשיש כמוני זוכה שמישהו בת חצי מגילו תתעניין במה שהוא עושה.

אז כן היה זה אחד מאותם ימים תמוהים לגמרי, ימים מוזרים, בהם מודה אדם לאלוהיו על שנתן לו לקום משנת עמלו אל יום חדש מלא חיים ושימחת חיים.