ניסיתי למצוא את תעצומות הנפש לכתוב על פרשיית השוטרים.
מישהו דאג לנפח אותה כבר יומיים שלושה קודם, על ידי צו איסור פרסום או צו השהיית פרסום. השד יודע למה עוכב הפרסום.
ניסיתי לראות את הדרמטיות שיש כאן. שוטרים מתארגנים לקחת את החוק לידיהם.
אבל לא הצלחתי.
לא הצלחתי כי חמור בעיניי ששוטרים הורגים אנשים. טוב, נו, כמה כבר שוטרים הורגים אנשים? כעשרים איש. טוב, אבל אלה ערבים, זה לא נחשב.
לא הצלחתי כי יש כנופיות של פשע מאורגן שמשתלטות על שטחים פרטיים ואיש לא עושה דבר בנושא.
לא הצלחתי כי כנופיות אלה שמשתלטות על שטחים פרטיים ובונות שם קהילות זוכות לעידוד והערכה של שר הביטחון.
אז מצד אחד, שוטרים נתלו את החוק לידיהם. מצד שני, הממשלה, הרשות המבצעת, מעודדת אזרחים לקחת את החוק לידיהם כשזה מתאים לקו שליהם. מצד שלישי, כשאזרחים אחרים מפגינים הם עלולים לההרג על ידי אותה משטרה. מצד רביעי, אין חינוך בארץ. מצד חמישי, ראש הממשלה נאשם בשורה של עבירות פליליות ומתנהג בחוסר אחריות כאילו כל זה אינו נוגע אליו.
אז כששוטרים עושים את מה שראש הממשלה עושה (רק בנושאים כלכליים), את מה ששר הביטחון מעודד (רק בשטחים הכבושים) בלי שאיש מאבד מכך את חייו (בניגוד לאותם 20 אזרחים ערבים שנהרגו על ידי המשטרה מאז שנת 2001), אני לא מוצא את האנרגיות להתרשם או להזדעזע, למרות הבילד אפ העיתונאי שעשו לסיפור.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
