אני מניח שבגלל האימפרזריו שלי, נאלצתי למצוא את עצמי חושב.
למה בעצם זה ככה? למה כשכל עם ישראל חגג וגיל ובדמע ושר את התקווה, אני עמדתי במקלחת והסתרקתי? (מעבר לעובדה כמובן שעמדתי לצאת.) למה בעצם הזכייה האולימפית בזהב, כמו גם בארד לפניה (אבל פחות) לא הזיזה לי כהוא זה? האם משהו בי לא בסדר?
התשובה הראשונית והנכונה היא בודאי. אבל אולי בכל זאת יש כאן משהו עמוק יותר.
טוב, אז ברור שיש את הסיבות הראשוניות והבנאליות. זהו ההישג של גל פרידמן, לא של עם ישראל או מדינת ישראל. סביר שזו אפילו במידה זו או אחרת הפריעה לו להשיג את הזהב בגלל שכל המשאבים שלה הולכים למקומות אחרים.
אבל אולי זה המשאבים שבכל זאת פותחים פתח למשהו רחב יותר. אני לא מזדהה עם המדינה. יותר קל לי להזדהות עם חיפה עירי, וקבוצת הכדורגל הכושלת שלה, מאשר עם המדינה. למה בעצם?
מאוד פשוט, אם אני אזדהה עם ההצלחות של המדינה, אהיה חייב מוסרית להזדהות עם הכשלונות שלה ועם העוולות שלה. טוב, אין לי בעיה להזדהות עם כשלונות. הרי חיי נעים מכשלון לכשלון כפי שהטרילוגיה בטור הצד מספרת. אין לי בעיה להזדהות עם כשלונו האחרון של החץ, זה אולי אפילו שימח אותי במידה.
אבל להזדהות עם העוולות זה כבר משהו שאיני מוכן לקבל. איני מוכן להזדהות עם רציחות ללא משפט, פגיעה בחפים מפשע, רובם ילדים, הרעבה חלקית של אוכלוסיה, פגיעה באותה אוכלוסייה באופן שיטתי, ושאר העוולות שמדינת ישראל עושה. לכן איני מוכן להזדהות גם עם הצלחות של בודדים ממנה שהמדינה הופכת להצלחות שלה. יש את הפתגם הטפשי אבל הוא מאוד מתאים כאן:
לא מעוקצך ולא מדבשך. לא מהדבש של התעלות הנפש בעקבות הזכייה בזהב ההיסטוריה, וגם לא מהזוועה שבהידרדרות המוסרית הבלתי נסבלת. עם שניהם אני לא מזדהה ולא רוצה להזדהות. ואולי זה גם תשובה לה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
