חרונולוגיה חסרת חשיבות

"היה פקק חבל על הזמן. היה חפץ חשוד אז סגרו את רחוב יפו. משהו כמו חצי שעה עמדנו ככה באוטובוס."

במו אוזניי שמעתי את הסיפור הזה ודי תהיתי. הרי יש חוקים. סיפורים חייבים להיות מסופרים אם הם שונים, יוצאי דופן, חריגים. אי אפשר (חוץ ממני כאן, כמובן) לספר על הבנאלי כאילו היה חשוב. המובן מאליו אינו ראוי לסיפור.

רק כמה שעות קודם ישבתי בבית קפה, וופליה. סיימנו את הוופל, המתחרה אגב, ועמדנו לצאת. איך שיצאנו השוטר נבח עלינו. יש להם נטייה לשוטרים, לנבוח. תחזרו מייד פנימה. ההמולה שבחוץ עכשיו התבהרה לנו. יש חפץ חשוד ברחוב, אסור לצאת. שאלנו את מוכר הוופלים והוא ענה שאם לא סוגרים את הרחוב פעם בשבוע, הוא לא יודע שעבר שבוע. כן, לפחות פעם בשבוע יש שם חפץ חשוד. גם בפעם האחרונה שהייתי שם באוטובוס, לפתע הוא נסע במקומות מוזרים. נוסעי האוטובוס החלו להסתכל זה על זה בחשש. "רגע? באיזה רחוב אנחנו בכלל?" שאל אחד הנוסעים. ונוסעת אחרת השיבה שאין לה מושג. היא לא ידעה מה קורה שם. בסוף הגענו לתחנה אחרי 40 דקות (במקום 20, כמובן) מהכיוון ההפוך. היה חפץ חשוד.

יש הרבה עובדות תמוהות אחרות שם. כך למשל יש יריד חוצות העיר. פעם הוא היה חוצות היוצר. הנוסטלגיה הדביקה השתלטה עליי כשטיילתי בחוצות העיר. פעם הכל היה יותר טוב. זה היה במקום אחר בעיר. האבטחה הייתה אותה אבטחה, אבל היריד היה אחר. היה שם משהו שכיום אסור לדבר עליו יותר בארץ. בחוצות היוצר היה גם חלק של דוכנים מכל רחבי העולם. המבקרים נחשפו לאמנים מקומיים, אבל גם לדוכנים מתרבויות אפריקה השונות, תרבויות אסיה השונות, תרבויות דרום אמריקה השונות, ותרבות הפיליפינים שהיא כמו כל אלה שהזכרתי עד עכשיו רק במקום אחד. הייתי מהלך בין דוכני התרבויות השונות האלו ומתפלא. איך הן כולן נראות אותו דבר. איך בכל התרבויות השונות האלה יש את אותם שרוולים מצועצעים, את אותן מטפחות משי צבעוניות, וגולת הכותרת, אותם מקלות גשם. אוה, מקלות הגשם. איך הייתי מתפעל ממקלות הגשם של התרבות האפריקנית. ומקלות הגשם הקסומים של התרבות ההודית. ונפלאות מקלות הגשם של התרבות הדרום אמריקנית הפרה-קולומביאנית תמיד הפליטו מפי אנחת הערצה.

ועתה? נאדה. גורנישט. אין עולם, אין תרבויות אקזוטיות, ואפילו מקל גשם אחד לא ראיתי לרפואה. כלומר, יש עולם, אבל הוא אנטישמי ושונא אותנו. אז הוא לא קיים.

גם שירותים לא היו קיימים, לא רק מקלות גשם. זה די ברור. העיר לא מאמינה בשירותים. בשביל מה המציאו את הרחוב? וכך הלכתי וחיפשתי שירותים. בכל מופע ציבורי שמכבד את עצמו יש את השירותים הכימיים האלה. אבל פה? נה, לא צריך.

לכן תרמתי לטרור. סליחה, ללוחמה בטרור. לא לטרור, אני לא תומך בטרור, אנא אני מבקש, השב"כ עלול לקחת אותי ברצינות. ראו ערך טלי פחימה. אז שוב, זו הייתה פליטת קולמוס. לא התכוונתי, באמת שלא. תרמתי ללוחמה בטרור. רק ללוחמה אני תורם. כמו כולנו כאן. אני מגנה כל סוג של טרור, כולל כזה שמופעל על ידי מדינה.

אחד מחבריי לעומת זאת הוא צמחוני. אבל הוא רצה בירה. השעה הייתה קצת מוקדמת (17:40) ולכן הפאבים לא היו פתוחים. התעצבנו על ליבנו ובמקום זה הלכנו לוילג' גרין. מסעדה צמחוניה. הוא צמחוני האיש הזה. מוזר. ושם הציעו אינספור פשטידות וקישים. הוא כבר לקח את מה שלקח. ואז אני נחבטתי או אולי התחבטתי בבעיה איזה קיש לקחת. היא הציעה ברוקולי:

Another Broccolli related incident

זה מה שעשיתי רוב הזמן עם חברי זה. חייכתי חיוכים מבינים. מדי פעם עניתי, דיברתי, שאלתי, אבל בעיקר הקשבתי. אני טוב בלהקשיב. אבל גם שאלתי שאלות קשות. הטחתי את האמת בפרצופו. הוא היה צריך את זה. כנראה שאין לו הרבה חברים שגם מקשיבים וגם מטיחים שאלות קשות. אומרים את האמת, מובן שאחרי זמן ולא מיד, אבל עושים זאת. בכלל, הניכור ניכר בחייו. זה עצוב קצת. חייו עצובים קצת.

בניגוד לחברי האחר. שהמשיך להתלונן עם חיוך של שימחה על פרצופו על החופש הגדול. תקופה של תסכול בגלל שיש חודשים בהם הוא יכול לא לעשות כלום ולחשוב מה היה יכול לעשות. הוא לא משתנה. ממשיך לא לעשות כלום, להתלונן על כך, ולהיות מרוצה מכך בו זמנית. האירוניה שבחייו ברורה לו היטב. הוא נפלא, לא משתנה, הקיטורים אותם קיטורים, הסיגריה הפכה לפלסטיק, הכרס הפכה משתפלת יותר (החמאתי לו, אמרתי לו שהכרס כמו הסיגריות תחת שליטה. שכחתי לומר כמו השטחים. אבל לא רציתי להיכנס לעוד ויכוח פוליטי סוער. רק הקשבתי. היה מעניין.)

הכרס שלו גדלה, בניגוד לזו שלי. אולי בגלל קשיי התקשורת שיש לי עם העולם סביבי. הלכתי ברחובות העיר, כשלפתי שתי עלמות חן צעירות ומצודדות, שהזכירו לי מוכרות כדים ירוקים הופיעו. הן הלכו עם היחידה האחרונה בעוגת פרה אדומה של עלית. אתן יודעות, מאלה שיש בכמה גרסאות הכוללות עוגת שוקולד חלב עם ריבת חלב ועוגת שוקולד מריר עם בראוניס. עלמת החן המצודדת התנצלה שזה רק קצת נמס לכן זה נראה ככה. ואני רעב שכמותי, ולא רק לשוקולד, שאלתי בתמימות: "זה חלב עם משהו" הבחורה הסתכלה עלי במבט מבועת ואמרה: "כן, זה חלבי" ונסה על נפשה. היא חשבה שאני עוד אחד מאותם פנטים שהמחשוף הנדיב שלה מן הסתם פוגע בנימי נפשם, ואני רק ניסיתי לברר אם זה שוקולד חלב או מריר. כך נעלם עוד מחשוף וחתיכה (של שוקולד) מחיי. בגלל שבעיר זו חלב מקושר לחלבי ולא לסוג שוקולד.

ושוב, אם לא נשברתן עד כה, הרי שלא הגענו לגולת הכותרת. אז אם אתם רוצים דיווח קצת יותר קצר, קולע יותר, ומעניין הרבה יותר, אתם יכולים לקרוא אותו כאן. (והפעם הלינק לא אליי). ואגב, היא מדווחת על ערב קודם. בו לא הייתי.

ועכשיו, הגיע הזמן לסיבה שבגללה הגעתי לירושלים. לא, אני יודע, לא אשים כאן תמונה של דייט לוהט. הפעם לא נסעתי לדייט. מוזר, אני יודע, תמוה לגמרי, שאגיע לעיר לא בשביל בחורה. מוזר מאוד. טוב, אני מסתפק כרגע בשוק המקומי.

טוב הסיבה האמיתית שבגלל הגעתי לשם היתה כי רציתי לקרוא. אבל סוגרים את הים. לא, לא את הים, את הספריה, והאוניברסיטה. בשביל מה צריך אוניברסיטה בכלל. ושתהיה גם פתוחה? אז היא סגורה, אוה, זה בסדר הרגיעה אותי ידידתי, זה לא נורא כל כך. אפשר להסתדר בלי לכמה זמן, אפשר לחשוב. באמת לא נורא כל כך. ולא טרחתי לחזור בפניה על הסיפור על ביקורי הראשון מזה זמן באותה אוניברסיטה שהגעתי לשער האוניברסיטה ואמרתי שאני רוצה להיכנס והשוער שאל אותי: "למה?" רציתי להשיב כי אני שואף לקנות ידע, ושיערתי שזו לא תהיה התשובה הנכונה. סגורה, זה חסכוני יותר. הידע יכול לחכות.

לכן, כיון שאני צרכן תרבות ידוע, הלכתי להופעה. חבריי הפכו לבנים יותר עם השנים, וכך סירבו לבא איתי. אני טענתי שאם לראות את הברירה הטבעית אז רק בירושלים איפה שהקהל אותנטי וחם. הקהל היה אותנטי וחם. הלהקה גם היא היתה חמה ואותנטית. הם שרו הכל.

בשירו של הרב קרליבך ייבנה ביהמק במהרה נוער הגבעות שהגיע לאירוע קפץ. איך שהם קפצו, ואני חשבתי למה הם פה? מדוע אינם באולימפיאדה. הרי בטוח ינצחו שם. גם חשבתי למה יש קפיצה לגובה, וקפיצה לרוחק, ואין קפיצה בזמן? מי שקופץ הכי הרבה זמן רצוף מנצח. למה לא? ונוער הגבעות בטוח ינצח. ויביא הרבה כבוד לעמישראל. ואז אחרי השיר של קרליבך הגיע שיר אחר. נוער הגבעות המשיך לקפוץ, אבל קצת פחות גבוה.

מירי אלוני, לעומת זאת, לא קפצה. היא התהפכה בקברו של רבין לשמע ביצועה של לקהת הברירה הטבעית ל"שיר לשלום". שיר לשלום זה אחד השירים הפסיכוטיים האלה, והם עשו זאת יפה, אפילו השליכו מילים ערביות לתוך הביצוע שלהם. מגוחך להפליא.

ואז שלמה בר דיבר. גם הוא חשב שהקהל אותנטי. "אתם חמים" אמר לירושלמים. "אין עליכם" אמר לירושלמים. "מכם תבוא הגאולה, לא כמו התל אביבים התפשושים האלה" אמר. ואולי התכוון לומר תשושים, או יבשושים או משהו כזה ולא הבנתי אותו. הקהל השתלהב עוד יותר, וההופעה נכנסה לישורת הסיום שלה בספרינט מרהיב.

כמעט מגוחך כמו שרשרת הסיום של המופע שלהם.

"תביאו תריסר, ולמה לא חי, תביאו עשרים ילדים" כן, ילדים זה שימחה, ילדים זה ברכה. אלוהים הוא גדול, לאחד הוא נותן כסף וכוח ועושר ולכם הוא נותן ילדים. איך יש אנשים שלא רואים את המחאה בשיר זה?