בואנה נודה בזה, גם אני לא אכתוב יצירת מופת. זה מאכזב, כמעט. זה ודאי. בטוח. אני לא אכתוב יצירת מופת. שלא נדבר על יצירות מופת, אותן ודאי לא אכתוב. אין שום סיכוי שאכתוב יצירות מופת. אפילו לא אחת. מאכזב, כבר אמרתי? כתבתי? כן, לפני שתיים או שלוש שורות (זה תלוי בגודל המסך עליו אתן קוראות, מסכים רחבים יותר הם בעלי שורות מעטות יותר). פלאי הטכנולוגיה. האם טכנולוגיה היא יצירת מופת? מקצתה, ודאי. רובה, רק שיפור הקיים. האם שיפור הקיים הוא יצירת מופת? ודאי שלא. האם הוא הישג כביר? גם קשה להגדיר זאת כך. אבל אפילו את זה לא אעשה, אפילו לא אשפר את הקיים במעט. לא אשפר את המציאות. למרות שיש שטענו שכך עשיתי, שהישגי יוצא דופן. אבל אני מתרחק מהנושא. לא אכתוב יצירת מופת, לא אשפר את המציאות באופן משמעותי, לא אכתוב יצירות מופת. כל כך מאכזב. מאוד מאכזב. בעצם, בטוח כבר כתבתי על זה פעם. יש לי תחושה שכתבתי על זה פעם. אולי זאת סתם התחושה הרגילה שלי שאני חוזר על עצמי. חזרה ודאי שאין בה מן הגדולה.
כל ההתחלה הזאת נועדה כדי להציב בסיס לשאלה אחת שחוזרת על עצמה כל פעם.
אם גם אני לא אכתוב יצירת מופת, ואפילו לא אשפר את המציאות במידה יוצאת דופן, גדולה, או למצער, משמעותית, מדוע, הו, מדוע אני כל כך מתעצבן כשאני נתקל בבינוניות? מדוע עצביי עולים לרמות מטורפות כאשר אני נתקל בסרט משעמם? מדוע אני יכול לדבר שעות על סדרות טלוויזיה גרועות, או יותר מכך על פרקי טלוויזיה גרועים? מדוע מאמר שנכתב בצורה קלוקלת שמעביר מסר מטומטם עד בנאלי מוציא אותי מהכלים? מדוע, הבינוניות, שהיא זו הקיימת סביבי והיא תכלית האנושות ובסיס האנושות, כל כך מכעיסים אותי?
התשובה לצערי ברורה. קשה לי לקבל את מי שאני, ומכאן אני משתלח בזעם בכל מי שדומה לי ועושה כמוני. את האכזבה על כך שלא אכתוב יצירות מופת אני מוציא בכל אותם אלה סביבי שגם הם לא כתבו יצירת מופת. הבינוניות שלי מוטחת כנגד הבינוניות שלהם. הזעם שלי מתוצריהם הבינוניים הוא תוצר של חוסר יכולתי לקבל את הבינוניות שלי. מכאן בא הזעם המפעפע בי כשאני נתקל בבינוניות של אחרים. הוא מפצה על חוסר יכולתי לצאת כנגד מעשיי אני. הוא מפצה על כך שאני צריך לזעום על עצמי. לשנוא את עצמי. את בינוניותי. את בינוניות מעשיי. את חוסר התוחלת והמשמעות בכל מעשיי. הזעם הוא פיצוי.
החזרה או הזיכרון העמום שעלו בי במהלך הכתיבה הנוכחית למשהו שכתבתי בעבר היה שהסיבה שאנשים עושים ילדים היא המחשבה שהילדים יפצו על בינוניותם. בגלל חוסר היכולת ליצור יצירת מופת או משהו משמעותי אנשים עושים ילדים, שכן אלה תמיד ייתפשו על ידי מספיק אנשים בסביבה כפלא, יצירת מופת או לכל הפחות משהו משמעותי. חוסר היכולת להתעלות מעבר לבינוניות הוא המוביל לעשיית ילדים. לכן רבים כל כך מהגאונים הגדולים היו מחוסרי ילדים. הם לא הצטרכו להם. גאוניותם הספיקה ליצור דברים גדולים, ולכן ילדים היו מיותרים אצלם. ואצלנו? הבינוניים? נעשה הרבה ילדים, אולי אחד מהם יגרום לנו לגעת בשמיימי, בגאוני, במופלא. רק כך אולי נוכל להשלים עם הבינוניות שלנו. נדע שיצרנו מישהו שהוא מעבר לבינוני. עד אז, אמשיך לזעום על הבינוניות שסביבי, שהיא בעצם הבינוניות שבי.
הערת סיום, ייתכן שההתענגות על המופלא, הנהדר, הגאוני, מטרתה היחידה היא לטעת בי את האשליה שאם אני מזהה את הגאוני, אולי אוכל ליצור אותו. אשליות מתוקות אלה מתנפצות אל מול הזעם היומיומי.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
