המוזיקההמתנגנת כאן חוזרת לשנ 1994. רדיו בלה בלה עושה רושם שיצא אז. פחות או יותר. יש הרבה יותר מדי שורות רלבנטיות לימינו. כמו שביתת המרצים שגם היא חוזרת ל1994.
שורה אחת רלבטית היא כמובן, להיות חייל זה נורמלי, להיות משוגע זה דבר ...
אז בואו נתפוש מעליות מלמעלה למטה, לשיפור ההרגשה ונגד חוסר טעם.
חוסר הטעם הקיים למשל בשביתה הנמשכת באוניברסיטאות. היה היום בטלוויזיה את דוד ברודט. הוא עומד בראש ועד הפועל באיזשהי אוניברסיטה. מנכל אוצר עומד בתפקיד השני בחשיבותו, ויש שיאמרו הראשון, באוניברסיטה. הוא לא נשאל על כך שום שאלה. גם יוסי בכר, מנכל אוצר נוסף, עומד בראש ועד פועל אחר של אוניברסיטה. אחר כך מתפלאים שנשיאי האוניברסיטאות מתיישרים עם עמדות האוצר. ברור, הרי הם מחויבים בדין וחשבון למי שהיו מנכלי אוצר, אז ברור שהם יתיישרו לפי עמדות האוצר.
בירושלים היה שלט שהלך משהו כמו "מרצים, סטודנטים ומתרגלים קוראים לסיים את השביתה עכשיו". זה החזיר אותי אחורה לשלטים האידיוטים כמו "די לתאונות". הסתמיות הזועקת הזאת שמאפיינת את השיח הציבורי בארץ. למי קוראים לסיים את השביתה? לממשלה? לסגל הבכיר? לועד ראשי האוניברסיטאות? למה קוראים לסיים את השביתה, כי היא לא מוצדקת? כי אין לה סיכוי? כי צריך לתת יותר כסף ואז לסיים אותה? אבל יו"ר אגודת הסטודנטים באונ' העברית נעצר. אגודת הסטודנטים בחיפה השביתה את הלימודים לשבוע שלם. איש כמעט לא שמע על כך. עוד פחות שמעו על ההסכם שאליו הגיעו עם הנהלת האוניברסיטה, שמבטיח שהם לא ייפגעו, ופוגע בסגל הזוטר על ידי העמסת עבודה נוספת על גבו. כך הם הסטודנטים, לפחות בחיפה.
אם כבר הזכרנו הנהלת אוניברסיטה, אז הצעד של ראשי האוניברסיטאות, למעט תל אביב, לבקש צווי מניעה הוא חסר תקדים, ובנאלי ומובן מאליו. אם אפשר להוציא צווי מניעה למורים, מדוע לא לעשות זאת למרצים? שוב מתפוצצת אסטרטגיית הבידול של המרצים בפרצופם. המרצים היו עסוקים בלבדל את עצמם מהמורים, הם שונים, אליהם יתנהגו אחרת. נכון, רק יותר גרוע. כשם שהוציאו צווים למורים, כך מוציאים עכשיו למרצים. הטמטום שלהם כשחשבו שהם שונים מהמורים, היה יכול להיות מצחיק, אבל זה עצוב. עצוב. צעד חסר תקדים. אבל אולי מעז ייצא מתוק. אולי יצליחו במוסד אחד, מי ייתן וזה יהיה הטכניון או האונ' העברית להעיף את נשיא האוניברסיטה. צריך לבדוק את זה. אעשה זאת מיד. האם ואיך ומי רשאי להדיח את הנשיא? ואם אנחנו כבר מדברים, אז גם את הרקטור באותה הזדמנות. אותם קרנפים שהסכימו לכך שיסגרו כאן אוניברסיטה ללא בושה ולא עשו כלום בנושא. אז באונ' חיפה הנשיא מתמנה על ידי הועד הפועל ולכן אי אפשר להדיח אותו. בתל אביב יכולים שני שליש מחברי הסנאט לדרוש את הדחת הנשיא, אבל אז שני שליש מחברי הועד הפועל צריכים לרצות בכם גם הם, וכיוון שהם אנשי עסקים אין סיכוי שזה יקרה. עדיין, נשיא אונ' ת"א לא הצטרף לבקשה לצווי מניעה. אולי בגלל שהוא נבחר רק השנה, הגיע מאמריקה ולא יודע מי נגד מי כאן ולא מבין שהוא צריך לשרת את האוצר. כן כפי שהבהיר יו"ר ארגון הסגל הבכיר באונ' חיפה: "ור"ה חזרה לדמותה האמיתית של מנהיגים חסרי כל מנהיגות, משתפי פעולה של האוצר, בעלי חזון שמעופו כאורך הקדנציה שלהם. הם אינם מוכנים להילחם למען ההשכלה הגבוהה, כפי שהוכיחה כניעותם כנגד גזרות החמס של האוצר, והם אינם מוכנים להיאבק כלל עבורנו. הם שיכים לדור של פוליטיקאים קטנים- בדמות שרת החינוך שנמוגה בסכסוך הזה מתוך שיקולים של שרידות פוליטית."
הבעיה המרכזית שיו"ר המועצה המתאמת של ארגוני הסגל הבכיר פרופ' צבי הכהן היה יכול להחליף את כל אחד מראשי ור"ה ואיש לא היה מרגיש בהבדל.
צריך להשמיד את כל מי שחלש. צריך
הרצון של הנהלות האוניברסיטה הן לשקיפות ולגמישות ניהולית. הגמישות הניהולית של אונ' חיפה מתבטאת בפיסקה הבאה שמבהירה מדוע ראשי האוצר ואנשי כלכלה והון שולטים באוניברסיטה:
"הוועד המנהל, בהתייעצות עם יו"ר חבר הנאמנים, יקבע את אופן מינויים של נושאי המשרות המרכזיות, את תפקידיהם, סמכויותיהם ותנאי כהונתם."
כזכור, הועד המנהל הוא הגוף המורכב כיום בעיקר מאנשי עסקים, שבראשו עומד מנכ"ל אוצר לשעבר והם קובעים מי יהיה הנשיא, מה תהיינה סמכויותיו וכו'.
אז המצב באוניברסטיאות ברור. הוא דומה למצב במדינה. קבוצה של אנשי הון שולטים ומשתמשים בבובות פקידותיות לשנות את המדינה כרצונם. ורק אולי הצבא לא מתפקד ככה. כי לו יש כמה כסף שהוא רוצה. עדיין יכולתי לשמוע חייל שמתלונן על כך שלצבא אין מספיק כסף. לא רבתי עם אותו חייל, שלא ידע עברית, על ענין הכסף. צה"ל קיבל תוספת שנתית מעכשיו ועד 2011 של 5 מיליארד שקל לשנה. זוהי התוספת שהצבא קיבל. תוספת זו שקולה לכל תקציב ההשכלה הגבוהה במדינה. לצבא אין כסף.
לא רבתי עם אותו חייל כי לא היה בזה טעם. הרי אין טעם בלריב עם הצבא. אי אפשר לריב עם הצבא. למצוא דרכים להסתדר איתו. האנשים בצבא יכולים להיות אמפתיים ואפילו סימפטיים, אבל זה לא בהכרח יעזור. דיאלוג הזוי שכזה הוא הגיוני למדי.
פ: אני רוצה להשתחרר מצהל.
ק: בן כמה אתה?
פ: 30+
ק: מצטערת זה צעיר מדי. אולי על בריאות?
פ: לצערי אני בריא מדי.
אז עבר עוד יום של הפגזות על שדרות (זה עם שין שמאלית ולא עם שין ימנית, אבל כשם שלאיש לא איכפת איך קוראים ליישוב המוכה הזה, כך לאיש לא איכפת מהקסאמים שנופלים שם). עבר עוד יום של נסיעות. עוד יום של שביתה באקדמיה. שביתה בכאילו. שביתה שסופה בכשלונה הצפוי מראש. עוד יום של פוסט ארוך שאין לי כוח להכניס את כל הלינקים שאני צרייך להכניס אליו. הלינקים הם של הפניות פנימיות וחיצוניות. למי יש כוח לזה. לא לי.
לפני שנתיים חיפשתי עורכת ספרותית שתערוך את כל כתביי בבלוג הזה, בבלוגים האחרים, בחיים, במוות ובכלל. מישהי אפילו התנדבה. בכלל זה מתקשר ליציאה מהארון. האם יש טעם לעשות את מה ששקדיה עשתה ולהכריז קבל עם ועולם מי אני? אתן יכולות לקרוא מי אני בתור הצד.
לא. אשאר חסוי למי שלא יודע מי אני. לא רוצה להפוך לגלוי. לא רוצה לאבד את האנונימיות המוזרה הזאת. זאת שמאפשרת לי להתחבא מאחורי צלילי התופים ונפילות הקסאמים.
פעם רציתי לכתוב כאן עם הומור.
עד מתי יש מי ששואל. כל הזמן שצריך, אני ממלמל.
אולי מלמלם.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
